הדרכות: המצאת הזמן


הדרכה – איך התפתח לוח השנה?

כתב וערך: מידן וישינסקי


הקדמה – המצאת הזמן

"המקרה והזמן הם שני העריצים הגדולים שבעולם"  (יוהאן גוטפריד הרדר)

מאז שחר ההסטוריה, ובעיקר עם התפתחות החברה החקלאית, חיפשה האנושות סימנים ושיטות כדי לחשב את הזמן – חלוקת השנה לחודשים, ליממות ולשעות הביאה לפיתוח שיטות ובניית מכשירים המודדים את הזמן. הזמן נועד לקבוע את מועדי הזריעה והקציר, לארגן פעילויות וארועים ציבוריים ולהסדיר את חיי המסחר המתפתחים.

באופן טבעי, המעבדה הגדולה בה פותחו הכלים למדידת הזמן הייתה מפת השמיים – השמש, הירח, מערכות הכוכבים והמזלות – אשר היוו את המנוף העיקרי להתפתחות המדע והגדרת הזמן בעולם העתיק.


זמן השמש

"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם..." (קהלת, ג' א')

השמש הפכה לשעון הראשון של בני האדם – וכך הפכו היום והלילה ("יממה") לקנה המידה הראשון למדידת הזמן. האדם הקדמון גילה כבר בשלב מוקדם שאפשר למדוד את השעה לפי מיקום השמש בשמיים (יוצאת ממזרח למערב, ובאמצע היום בדיוק בדרום), ועל פי מצב הכוכבים בלילה – תצפיות הובילו למסקנה כי קבוצות הכוכבים נעות במחזוריות קבועה וסובבות סביב כוכב זוהר – כוכב הצפון.

במקביל הבחין האדם בעונות השנה המשתנות – מחזור של חורף גשום וקר, אביב בו הכל פורח ואז קיץ חם ויבש (לפחות באזור התרבויות העתיקות של מסופוטומיה) – שנקרא בפי האדם "שנה" ומקביל לפרק זמן של 365 "יממות" לערך.

מחזור זה של שנה מאופיין בנקודות היפוך מחזוריות – הנמדדות לפי אורך היום והלילה. כך נתגלה היפוך הקיץ (21/6) בו היום הארוך ביותר, והיפוך החורף (21/12) בו הלילה הארוך ביותר. בינהם נמצאות נקודות השוויון בהן אורך היום זהה לאורך הלילה – שוויון האביב והסתיו.

 מועדים אלו היו ידועים לתרבויות העתיקות ואף נבנו מקדשים לכבודם – באתרים רבים בעולם נתגלו "מגליתים"   (מיוונית - גדול = Mega, אבן = Lithos) מתקופת האבן המוקדמת – שסימנו במעגלים וסלעי ענק את מפנה הקיץ ומועדים אחרים במהלך תנועת השמש – לדוגמא מבנה סטונהנג' העתיק, ובארץ רוג'ום אל הירי שברמת הגולן. גם תופעת "הסנה הבוער" בהר כרכום קשורה למפנה החורף – וחגים קדומים רבים שמגולמים בחגים הדתיים שאנו מכירים כיום – לדוגמא חג המולד וחנוכה – חגי אור שנחגגים בסביבות הלילה הארוך בשנה.. לוח המאיה העתיק, שהיה בכותרות לאחרונה, קבע את "סוף העידן" שלו להיפוך החורף (21/12/2012(.


אתר סטונהנג' באנגליה

במצרים העתיקה ביססו את לוח השנה שלהם על "סיריוס", כוכב הכלב, הכוכב הבהיר ביותר ברקיע שהיה מזוהה עם האלה איזיס, הזורח פעם בשנה בקו ישר עם השמש העולה  ומבשר את "היפוך הקיץ" ואת עונת ההצפות של הנילוס. לוח השמש המצרי העתיק, שאורכו 365 ימים, היה המדוייק ושימושי ביותר בעולם העתיק ולכן אומץ על ידי יוליוס קיסר והאמפריה הרומית (עד לשנת 1582, ראה בהמשך ההדרכה).

באחת מהפירמידות המפורסמות של בני המאיה היו 365 מדרגות אשר שימשו כלוח שנה.

השמש תפסה גם מקום חשוב בשפות השמיות העתיקות ושושנת הרוחות נגזרת מכיוון השמש –
"וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה " (בראשית כח, יד)
המזרח – נקרא קדם, יען כי השמש זורחת מלפנים. מכאן גם "רוח קדים" (רוח מזרחית, בערבית שרקייה, במשמעות אדום כמו בביטוי "ללא כחל ושרק") וגם  "ימי קדם".
הצפון – נקרא גם שמאל ובערבית "שאמאל".
הדרום – נקרא גם ימין או תימן. בערבית "ג'נוב" – היפוך אותיות של נגב.
המערב – יכול להיקרא גם "ים" או "אחור".


זמן הירח

"אני מבטיח להיות בעל למופת, אך המציאו לי אישה, שבדומה לירח, לא תופיע בשמיים שלי בכל יום" (אנטון צ'כוב)

במקביל  לשנה ה"שמשית"  נודעה גם לירח חשיבות רבה – 29 ימים, 12 שעות, 44 דקות ו-3 שניות (~29.53) לוקח לירח להקיף את כדור הארץ (זהו למעשה זמן ממוצע) – פרק זמן שקיבל את השם "חודש" (בערבית "שהר" כמו סהר – ירח גם בעברית). אם מכפילים מחזור זה ב-12 חודשים מקבלים 355 ימים – אורכה של "שנת ירח" (שנה בגימטריה = 355).

מאוחר יותר הבינו האסטרונומים הראשונים כי ה"יממה" היא הזמן העובר עד שכדור הארץ משלים סיבוב סביב צירו, ואילו ה"חודש" הוא הזמן שבו מקיף הירח את כדור הארץ.

מאחר ו"שנת ירח" קצרה בעשרה ימים מ"שנת שמש" , התרבויות שאימצו את זמן הירח נקלעו לבעיה – החודשים לא התאימו לחלוטין לעונות השנה:

בלוח השנה השומרי והבבלי (תרבויות מסופוטומיה) ספרו 354 ימים המחולקים ל-12 חודשים, 6 חודשים בני 29 יום ו6 חודשים בני30  יום. אחת לשלוש שנים הוסיפו חודש – כדי להתאים עצמם לשנת השמש.

לוח השנה המוסלמי מתחיל מההיג'רה – הגירתו של מוחמד ממכה למדינה בשנת 622 לספירה, ומבוסס על הירח בלבד. שנת הירח בת 12 החודשים של המוסלמים אורכת 354 ימים. לפיכך זזים החודשים המוסלמים ואינם תואמים את עונות השנה – סובלים בעיקר כשצום הרמדאן נופל בקיץ..

הלוח העברי מבוסס הן על הלבנה ועל עונות השנה, ומאמינים כי הוא נקבע סופית על ידי הסנהדרין במאה הרביעית לספירה.  הלוח בנוי על מחזור בן 19 שנים המכיל 235 חודשים (בתוך שנים אלו ישנן 7 שנים "מעוברות", בהן מוסיפים את חודש אדר ב'). ה"עיבור" נולד בכדי לקבוע את חודש ניסן באביב, לפי הציווי התנ"כי - "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך".  

מקור שמות החודשים העבריים הינו בתרבות בבל – "תמוז" למשל הוא אל הפריחה והפריון הבבלי, שעל פי האמונה מת בכל קץ ושב לחיים עם בוא הגשמים. "תשרי" משמעותו באכדית "התחלה" – זהו אכן ראש השנה העברי. "טבת" באכדית "טביטו" – משהו ששוקעים בו. "ניסן" משמעותו מאכדית – ניצן – שפריחתו באביב, ועוד...


זמן הכוכבים

מה שנערץ איננה מערכת הכוכבים העצומה, אלא העובדה שהאדם ידע למדוד אותה."(אנטול פרנס) 

צורה נוספת בה ניתן להגדיר את השנה היא באמצעות צפייה בשמי הלילה: מערכות הכוכבים, ובינהן גם ה"מזלות", משנות את מקומן בשמיים במחזור המתאים למשך הקפה אחת של כדור הארץ סביב השמש. למעשה שנת הכוכבים ארוכה בכ-20 דקות משנת השמש, פער היוצר לאורך זמן עיוות (אחרי 70 שנה פער של יממה..) ולכן שנת הכוכבים אינה "מדוייקת" מספיק בשביל לחזות את עונות השנה.

זמן הכוכבים חשוב בעיקר למסורות האסטרולוגיה (כוכב=Astro, תורה=Logia) – האמונה כי קיים קשר בין גרמי השמיים ובין מעשיהם ותכונותיהם של בני אדם. מסורת האסטרולוגיה חדרה לתרבויות העולם העתיק ומקורותיה כנראה במסופוטמיה באלף השלישי לפנה"ס. בתקופה הקדומה שימשה האסטרולוגיה לניבוי אירועים בעלי חשיבות ציבורית המשפיעים על כלל החברה.

האסטרולוגיה הבבלית חדרה לתרבות ההלניסטית בסביבות המאה הרביעית לפנה"ס ואומצה על ידי הפילוסופים היוונים, בעיקר בקרב האסכולה הסטואית. היוונים פיתחו את מסורת ה"הורוסקופ" (שעה=Hora, התבוננות=Skopos) – תרשים של מיקומי הכוכבים בעת הלידה. מסורות אלו הושפעו גם מהתרבות המצרית הקדומה.



לוח השנה המודרני

"לאלוהים דרכים מסתוריות, אבל הוא משתמש בשיטה העשרונית ואוהב מספרים עגולים" (עממי)

הבסיס ללוח השנה המודרני ("לועזי") מגיע מהאסטרונומיה המצרית – שנת השמש בת 365 הימים ומתחילה בהופעת סיריוס הייתה בשימוש במשך דורות רבים. עם כיבוש מצרים על ידי האמפריה הרומית (שנת 46 לפנה"ס) החליט הקיסר הרומי – יוליוס – להשתמש בשיטת המדידה המצרית ברחבי כל האמפריה – מכאן שמו "הלוח היוליאני".

מעניין לציין כי לוח השנה הרומי, שקדם ל"לוח היוליאני", היה לוח ירח בן 355 ימים. החודש הראשון נקרא "מארס" (Martius) על שם אל המלחמה – היה זה החודש שסימל את תחילת האביב – אפשר לצאת למלחמה.. מקור השמות של שאר החודשים מגיע כמובן מלטינית –
אפריל – פירושו כנראה מגיע מהמיה להיפתח (Aperire) – פתיחת ניצני האביב, מאי – על שם אלת האביב הרומית (Maia Majesta), יוני – על שם יונו (Yuno) אלת הפריון, יולי – על שם יוליוס קיסר, אוגוסט – על שם אוגוסטוס הקיסר (נקרא בעבר Sextilis – השישי), ספטמבר-דצמבר – משמעותם פשוט מספרי החודשים, ינואר – על שם "יאנוס" אל השער הרומי כפול הפנים ופברואר – מקורו בטקס הטהרות בשם "פברואה" (Februa) שהיה נהוג ברומא העתיקה.

יוליוס קיסר
יוליוס קיסר תיקן את לוח השנה הרומי הישן, ובעקבות טעות במדידה שהצטברה עד ימיו "תיקן" את שנת 46 לפנה"ס והאריך אותה ל-445 ימים.. בנוסף "עיבר" יוליוס את השנה ביום נוסף בפברואר – המופיע בכל שנה רביעית.

למרות שינויים אלו עדיין הייתה סטייה קטנה של 10 ימים בלוח היוליאני שדרשה תיקון - בשנת 1582 תיקן האפיפיור גריגוריוס ה-13 את הספירה מחדש, והפך אותו ללוח השנה שאנו מכירים היום: הלוח הגריגוריאני. זהו הלוח הנוצרי, המבוסס על השמש ובו הספירה מתחילה החל מהולדת ישו – הלוח בנפוץ היום ברחבי העולם. 

המעבר ללוח השנה הגריגוריאני לא קרה בצורה גורפת, ולכן אנו מוצאים אנדוקטות מעניינות בהסטוריה המודרנית:

-          הכנסייה האורתודוקסית אימצה את הלוח הגרגוריאני רק בראשית שנות ה-20. עם זאת, נותרו כמה הבדלים  - כך ספטמבר נחשב לתחילת השנה האורתודוכסית, וחלק מהמועדים נותרו תלויים בלוח השנה היוליאני, המפגר ב-13 יום לאחר הלוח הגרגוריאני - למשל מועד חג המולד, ה-25 בדצמבר, מצוין במרבית הכנסיות האורתודוקסיות ב-7 בינואר.

-          ברוסיה האורתודכסית עברו ללוח היוליאני רק בסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) – כך למשל "מהפכת אוקטובר" המפורסמת קרתה בעצם בשאר העולם בחודש נובמבר..

-          לוח השנה האתיופי, או הלוח האגעזי, הינו לוח שנה שמשי שעדיין נמצא בשימוש בקרב הכנסייה האתיופית והאריתראית. הלוח כולל 12 חודשים בני 30 ימים, ווחודש קצר נוסף בן מספר ימים משתנה (מכאן הסיסמא "13 חודשים של שמש") – ומקורו במצריים ובלוח השנה הקופטי. לאתיופים חודשים משלהם, והם מתחילים לספור את השנים לא בהולדת ישו אלא ביום הבשורה למרים (חג הבשורה 25/3 לפי הלוח הגרגוריאני – תשעה חודשים בדיוק לפני הולדת ישו). כמו כן השנה מתחילה ב-11/9 לפי לוח השנה הגריגוריאני. לאור כל זאת האתיופים נמצאים באיחור מה מאחורי הלוח הגריגוריאני – בשנת 2007 חגגו האתיופים את חגיגות המלניום שלהם..


  היווצרות השבוע

השבוע בן שבעת הימים הוא יחידת זמן מלאכותית, ארוכה יותר מהיממה אך קצרה יותר מהחודש -  שאפשר והתפתחה מהצורך לקבוע יום שוק משותף. כבר בלוחות השנה הקדומים במצריים ובמסופוטומיה חולקה השנה לפרקים בני חמישים ימים שחולקו בתורם לשבע יחידות בנות שבעה ימים, בסופן יום מיוחד – "עצרת" (במשמעות: אסיפה, כינוס). שיטה זו נקראה "לוח חמישים" (Pentecontad calendar). ייתכן ונצר למנהג זה מצוי למשל ב"ספירת העומר" .


המספר שבע נחשב לקדוש בקרב האכדים והשומרים, שהנהיגו יום מנוחה בשם שבתו (Sabato), והצביע גם על שבעת גרמי השמיים שהיו ידועים בעת העתיקה: השמש, הירח, מאדם(, נוגה, כוכב חמה, צדק ושבתאי – שמאוחר יותר גם נתנו את שמותיהם לחלק מימות השבוע.

מתרבויות הסהר הפורה עבר השבוע לבבלים ולשאר המזרח התיכון, כולל היהודים: לפי המסורת היהודית, כפי שמופיע בסיפור בריאת העולם בתנ"ך, אלוהים ברא את העולם בשישה ימים, ושבת ביום השביעי. לכן נצטוו היהודים לשבות מכל מלאכה ביום השביעי, הקרוי יום השבת, אשר קודש על ידי האל.

מי שהפך את השבוע ליחידת זמן אוניברסלית היה הקיסר הרומי הנוצרי הראשון – קונסטנטינוס. בתחילה הנהיגו הרומאים שבוע בן 8 ימים – היום השמיני, יום המנוחה, היה יום השוק של האיכרים. בשנת 321 קבע קונסטנטינוס את השבוע כיחידת זמן בסיסית ואת יום ראשון כיום המנוחה של האמפריה.

בנצרות, שמות ימי השבוע קשורים לכוכבים ולאלים, שריד לעידן הפגני של טרום הנצרות. כך למשל באנגלית, יום ראשון נקרא Sunday – יום השמש, יום שני הוא יום הירח, יום שלישי נקרא על שם האל הנורדי טיר, יום רביעי על שם האל אודין ("וודן" באנגלית עתיקה), יום חמישי שייך לאל הרעם תור ויום שישי לפריה אלת האהבה. גם בשפות הרומאניות מתקיים קשר כזה, כך שיום שני נקרא באיטלקית Lunedì - יום הירח, יום שלישי Martedì - יומו של מארס (מאדים), יום רביעי Mercoledì - יומו של מרקוריוס (כוכב חמה), וכך מוקדש יום חמישי לכוכב יופיטר (צדק), יום שישי לוונוס (נוגה) ושבת לכוכב שבתאי.