של מי החגים האלו?

של מי החגים האלו?

כיצד משתמשת הרפובליקה התורכית במסורות וחגים כדי לקרב קבוצות מיעוט לזהות

הלאומית הרפובליקאית? על תורכים, כורדים, עלווים ופסטיבלים.


כתב וערך: מידן וישינסקי




מבוא

הרפובליקה התורכית קמה על חורבותיה של האמפריה העות'מנית, אמפריה שהתקיימה כשש-מאות שנה ונחשבה לאמפריה האסלאמית הגדולה ביותר והממושכת ביותר בתולדות האסלאם. התמוטטות האמפריה גרמה למשבר זהות בקרב נתיניה המוסלמים, שהגדירו עצמם בדרך כלל לא לפי המוצא האתני – תורכים, ערבים, כורדים ודומיהם, ולא לפי שם האמפריה – עות'מאנים, אלא לפי השייכות הדתית - מוסלמים . אחת השאלות הגדולות ביותר שעמדו בפני מקימי הרפובליקה התורכית החדשה היא שאלת הזהות הלאומית  - בגבולות אנטוליה נותר ערב רב של עמים, שפות ולאומים, ובעידן הלאומנות שלאחר מלחמת העולם הראשונה נדרשה הרפובליקה החדשה ליצור יש מאין –להגדיר מחדש את מהות האזרחות והאזרחים במדינה החדשה.

בעבודה זו אנסה לברר את גורלם של שני המיעוטים הגדולים ביותר בגבולות הרפובליקה התורכית – העלווים והכורדים – ואשאל האם ואיך נטמעו מיעוטים אלו בזהות הרפובליקה החדשה, ובאילו דרכים הצליחו או ניסו לבטא את זהותם הנפרדת? חקירה זו אבצע דרך בחינה של מסורות עממיות ייחודיות למיעוטים אלו, גלגולן מאז האמפריה העות'מנית ועד לסוף המאה העשרים, ויחס הרפובליקה התורכית אליהן.

 אתחיל בסקירה הסטורית של התרבות הפוליטית העיקרית בתורכיה ותהליכי בניית הזהות מימי אתאתורכ ועד לתקופת שלטונו של אוזל בסוף המאה העשרים, בה נעשו נסיונות התקרבות ופשרה עם זהויות המיעוטים במדינה. במסגרת הדיון ביחסי מדינה-מיעוטים, אתייחס בפרק תאורטי למודל 'המצאה של מסורת' (Invention of Tradition) ואחר כך איישם מודל זה על שתי מסורות מיעוטים – חגיגות הנוורוז (NewruzNevruz) הכורדיות ופסטיבל האג'י-בקטאש (Hacı Bektaş) העלווי. בדרך זו אנסה להצביע על בעיות ותהליכים חברתיים בתוך החברה התורכית ועל דרכי התמודדותה של המדינה עם תהליכים אלו.



רקע הסטורי


זהות תורכית ברפובליקה של אתא תורכ

כאמור, הרפובליקה התורכית המודרנית התגבשה מהריסותיה של האמפריה העות'מנית בשנים שבין סוף מלחמת העולם הראשונה ועד מותו של אתאתורכ ב-1938. אתאתורכ, שנודע אז כמצטפא כמאל, היה גנרל מצליח בצבא העות'מני ונשלח לאנטוליה לתפקיד פיקודי לאחר המלחמה. מהערים ארזורום וסיוואס (1919) יצאה תנועת ההתנגדות בראשותו כנגד תכנית חלוקת אנטוליה בידי המעצמות וכנגד השלטון באסטנבול. לאחר נסיגת הכוחות הצרפתים והאיטלקים מדרום המדינה הוביל אתאתורכ התקפה כנגד היוונים במערב וייצב את גבולותיה החדשים של הרפובליקה. באמנת לוזאן (1923) נענו רוב הדרישות הלאומיות התורכיות ובעשרים ותשעה באוקטובר 1923 הוכרזה הרפובליקה התורכית החדשה, ובראשה כנשיא מצטפא כמאל.

מטרתו העיקרית של אתאתורכ לאחר 1923 הייתה להבטיח את עצמאותה ושלומה של הרפובליקה והתפתחותה לכלל מדינה מודרנית. הוא ניצל את הפופולריות העצומה לה זכה והנהיג רפורמות רחבות היקף בכל תחומי החיים שעיקרן לאומנות ומהפכנות . מאוחר יותר ניסח את מדיניותו בשישה עיקרים שגם הוכנסו לחוקת המדינה – רפובליקניות, לאומיות, חילוניות, אתאתיזם, פופוליזם ומהפכנות . המהפכה החדשה התבטאה בכל תחומי החיים – הפרלמנט החדש ביטל את הסולטנות ואת הח'ליפות, הוחלפו החוקים והחינוך הדתיים בחוקה אזרחית ומערכת חינוך חילונית, הוחלף לוח השנה והוחלף הכתיב מאלפבית ערבי ללטיני. לפי לואיס, חלה תמורה יסודית בתורכיה –

"מאמפריה אסלאמית למדינה תורכית לאומית, מתיאוקרטיה של ימי הביניים לרפובליקה קונסטיטוציונית, מפיאודליזם ביורוקרטי לכלכלה קפיטלסטית מודרנית".

הטריטוריה החדשה של התורכים – אנטוליה – הועמדה במרכז הזהות הלאומית. לפי תפיסתו של אתא תורכ הבסיס לאזרחות ברפובליקה היה פשוט: כל מי שגר בגבולות הפוליטיים של תורכיה הוגדר כתורכי, ומצופה ממנו לקבל את עקרונות המהפכה ואת מרות המדינה. זהות "תורכית" חדשה נתמכה על ידי הרפובליקה – במרכזה השפה התורכית, העבר האנטולי, חילוניות ומערביות. תפקיד גדול ואקטיבי ניתן לצבא ולמדינה בעיצוב הערכים החדשים. מן האזרחים נדרש בעיקר לציית ולקבל את הזהות החדשה – המהפכה הכמאליסטית לא השאירה מקום רב לאזרחות אינדיבידואלית ואופיינה בחוסר סובלנות  לשונות תרבותית, דתית ואתנית בקרב האזרחים.  דוגמא לכך הוא "חוק השמירה על הסדר" (Takrır-i Sükün Kanunu) שהסמיך את הממשלה למשך שנתיים לאסור, באמצעים מנהליים, על קיומם של כל ארגון או פרסום שנחשבו בעיניה כגורמים להפרת החוק והסדר.  חוק זה נועד במקורו להתמודד עם המרד הכורדי שפרץ במזרח המדינה בשנת 1925 בהנהגת שייח' סעיד. הכורדים התנגדו למאמצי המדינה לבנות תודעה לאומית חדשה, בעיקר למדיניות הדיכוי כלפי הזהות הכורדית (השימוש הפומבי בשפה הכורדית והוראתה נאסרו). גם ביטול הח'ליפות סימל מבחינתם סטייה חדה מדי מהדרך הישרה.

החוק לשמירה על הסדר לא שימש רק לדיכוי הכורדים – שמונה מהעיתונים וכתבי העת החשובים ביותר באסטנבול נסגרו, רבים מהעיתונאים המובילים נעצרו והובאו למשפט – ולא הורשו לחזור לעבודתם.  ביוני סגרה הממשלה את "המפלגה הרפובליקנית הפרוגרסיבית" ובכך הפכה תורכיה למדינה חד-מפלגתית עד לשנת 1946, אז הוקמה המפלגה הדמוקרטית.  ניתן לומר כי הרפובליקה הראשונה בראשות אתאתורכ לא אפשרה זהות נפרדת מחוץ לזהות ה"רשמית" המוכתבת מלמעלה ולא השאירה ברירה למיעוטים אלא להטמע בזהות התורכית הקולקטיבית. קבוצות אתניות ודתיות נשללו מהזכות להגדיר עצמן, לדבר בשפתן ולקיים את מנהגיהן.

המעבר למשטר רב-מפלגתי הצליח לשנות במידת מה את התרבות הפוליטית התורכית השלטת ולתת במה לשחקנים חדשים – שלטון המפלגה הדמוקרטית בין השנים 1950-1960 יכול להתפרש כנסיון להחליש את אחיזת העלית הכמאליסטית בחברה התורכית ולאפשר לקולות אלטרנטיביים - פוליטיים, חברתיים וכלכליים לקחת חלק בעשייה. ההפיכה הצבאית ב-1960 היא אם כן תגובת הנגד של הכמאליזם לנסיונות אלו לשינוי. גם הנסיונות הבאים לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים ברפובליקה דוכאו על-ידי עוד שתי הפיכות צבאיות בשנים 1971 ו-1980. חזרת האסלאם לזירה הפוליטית בחסות הגנרלים ושנות שלטונו של טורגוט אוזל (Turgut Özal  ראש ממשלה ואז נשיא 1983-1993) סימלו עידן חדש ביחסי הרפובליקה התורכית והאזרחים.


שינויים חברתיים ופוליטיים והשפעתם על הזהות התורכית (1980~ - 2000)

"אם בשנים הראשונות של הרפובליקה, בתקופת השלטון החד-מפלגתי, פעלה המדינה  באופן לא נכון בנוגע לנושא זה, חייבים אנו להכיר בכך"
       טורגוט אוזל בנוגע ל'בעיה הכורדית' (1989)

ההבדלים האידאלוגיים בין הרפובליקה הכמאליסטית לבין מנהיגות אוזל משתקפים היטב בשינוי בגישה כלפי המיעוטים האתניים במדינה. אם במחצית הראשונה של המאה העשרים התאפיינה הרפובליקה התורכית בשינויים מהפכניים שהוכתבו מלמעלה, מן האליטה השלטונית, במטרה לעצב וליצור חברה חדשה, 'מודרנית' ו'מערבית', הרי שלקראת סוף המאה העשרים נראה שהמגמה התהפכה – הזהויות החדשות-ישנות צמחו מלמטה, מן העם, וקראו תיגר על התפיסה הכמאליסטית הישנה. לאחר תהליך פוליטי ארוך של ניסוי וטעייה, ממשלות והפיכות צבאיות, הצליחו סוגי שיח אלטרנטיביים לכמאליזם למצוא אחיזה בחברה, בתרבות ובפוליטיקה התורכית. אוזל התייחס למגמות אלו ושינה את מדיניות הממשלה בהתאם. ניתן לראות תהליך זה אולי כמהפך – סיום שליטת המרכז בפריפריה – חזרת העם למרכז הבמה וגיבוש מגוון זהויות אלטרנטיביות לזרם המרכזי. תהליכים פנימיים אלו הושפעו רבות מיחסי חוץ ומתהליכים כלל עולמיים – המציאות שלאחר סיום המלחמה הקרה, נסיונות הקבלה של תורכיה לאיחוד האירופאי, השפעת האסלאם הפוליטי במזרח התיכון, מלחמת המפרץ והמאבק הכורדי לעצמאות.

 ניתן להגדיר שלושה תהליכים מרכזיים בחברה התורכית של שנים אלו - שחיקת מיתוס האחדות האתנית, חזרת האסלאם לחברה ולפוליטיקה התורכית והשפעות הגלובליזציה והליברליזציה בכלכלה – תהליכים אלו הם בעצם תגובה מאוחרת לערכים הכמאליסטים הישנים של לאומיות, חילוניות ואתתיזם – שהפכו כמעט בלתי רלוונטיים במערכת הפוליטית והחברתית החדשה.

התאוריות הגדולות של הכמאליזם אודות מוצאם האנטולי של התורכים וקדמוניות שפתם דעכו במהירות יחד עם החלומות על אחדות הזהות האתנית התורכית. המרד הכורדי של 1925 אמנם דוכא באכזריות, אך השאלה הכורדית המשיכה להטריד את הרפובליקה התורכית וחזרה לכותרות עם הקמת המחתרת הלאומנית של מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) ופעילותה כנגד הממשל בעיקר בדרום מזרח המדינה. גם הזהות העלווית, כמו זהויות רבות נוספות, חזרה וצפה אל פני השטח ודרשה הכרה לאומית ועולמית. מנהיגות אוזל, בנסיונה להתמודד עם בעיה זו, חזרה לדוגמא העות'מנית של הכרה ברב-תרבותיות כדי לנסות ולתת מענה לשיח האתני החדש-ישן.

 חזרת האסלאם כשחקן דומיננטי בחברה התורכית קשורה גם היא קשר הדוק לנושא. כבר עם כינון המשטר הרב-מפלגתי ב-1946 חזר האסלאם לבמה הפוליטית, אך התהליך הגיע לשיאו עם הסינטזה התורכית-אסלאמית שאומצה על ידי הגנרלים ב-1980 ולאחר מכן על ידי מפלגת המולדת. עיקר הרעיון מבחינת הגנרלים היה שלדת חשיבות "באבטחת המדינה ואחדותה הלאומית" – נסיון לגשר על הפערים האתניים והדרישות להכרה לאומית דרך הרעיונות הדתיים.  מבחינות רבות נוצר תהליך של רה-לגיטימציה לדת בכל תחומי החיים החל מפוליטיקה וחינוך ועד לדפוסי לבוש וארכיטקטורה – האסלאם הפך נוכח באופן גלוי במדינה התורכית המתחדשת.

לבסוף תהליכי הגלובליזציה והליברליזציה בכלכלה תרמו גם הם לפירוק הזהות התורכית האחידה – תחנות טלוויזיה רדיו ועיתונים בבעלות פרטית, השפעת קשרי החוץ וכמו כן תהליך ההגירה לערים הגדולות חשפו את אזרחי המדינה לרעיונות ותהליכים חדשים, בניגוד לשליטה האבסולוטית של המדינה בניתוב ופיקוח על רעיונות אלו בשנות הרפובליקה המוקדמות ובימי ההפיכות הצבאיות.

התקופה שלאחר הפיכת 1980 ומנהיגות אוזל מסמלות אם כן עידן חדש במדיניות הפנים והחוץ של תורכיה. תוך סטייה במידה ניכרת מערכי הכמאליזם, תקופת אוזל שינתה מן היסוד את המציאות הפוליטית התורכית בתחומים רבים. אחד השינויים הגדולים ביותר נגע ליחס המדינה למיעוטים. שינויים בחוקה התורכית, בחוק הפלילי ואשרור הסכמי זכויות-אדם בינלאומיים בתקופת אוזל הוכיחו כי שינוי זה נבע מהרצון להנהיג תהליך של דמוקרטיזציה ולאפשר לקבוצות האתניות השונות בתורכיה להגדיר את עצמן.

במסגרת זו של יחסי מדינה ומיעוטים, אנסה לבסס את הדיון על אימוץ חגי מיעוטים על-ידי המדינה. לשם כך ראוי קודם לסקור את מודל Invention of Tradition.




רקע תאורטי


יחסי מדינה-מיעוטים בראי המסורות הלאומיות –Invention of Tradition

מודל Invention of Tradition מתייחס לאימוץ מסורות מן העבר על-ידי קבוצות מסוימות בחברה ובעיקר על-ידי האליטה השלטת. 'אימוץ' זה משמעו ייבוא מנהגים, חוקים, ריטואלים וסמלים קבועים, המחפשים להשריש נורמות התנהגות מסוימות על-ידי חזרה – שמרמזת על המשכיות עם העבר .  אימוץ מסורות אלו, לפי הובסבאום, משרת 3 מטרות עיקריות:

1.    המסורות מקיימות או מסמלות המשכיות חברתית, ו/או חברות בקבוצה מסוימת.
2.    המסורות מקיימות או נותנות לגיטמציה למוסדות או לסמכות מסוימת.
3.    מסורות שמטרתן סוציאליזציה ואינטגרציה – חיבור אמונות, דעות וערכים שונים.

'מסורות', שלעתים נראות עתיקות מאוד, הן פעמים רבות קצרות-זמן ולעתים אף מומצאות יש מאין. הרעיון כולל מסורות שבאמת הומצאו, הובנו והוכרו דרך מוסדות רשמיים וגם מסורות שצמחו מלמטה, מן העם, וקשה יותר לעכוב אחרי מוצאן. הנחת היסוד היא שהמצאת מסורת (Invention of Tradition) היא בעיקרו תהליך של פורמליזציה וריטואליזציה, המאופיין בייחוס לעבר, להמשכיות ולחזרה. ישנם תהליכים פרטיים ותהליכים לאומיים. תהליכים אחרונים אלו קלים יותר לאיתור מאחר והם מלווים במסמכים, באדאולוגיות ובפרסומים רשמיים – פיתוח הסימבוליזציה והאידאלוגיה הנאצית יכולים להוות דוגמא הסטורית טובה לתהליך לאומי שכזה.

סביר שנתקל בהמצאת מסורות בנקודות רבות בהסטוריה, אולם ניתן לצפות שהיא תקרה בתכיפות רבה יותר בזמנים של שינויים מהירים ומהפכניים בחברה, המחליפים ואולי גם הורסים את הדפוסים החברתיים הישנים – אז נוצר הצורך להתמודד עם העבר וליצור מערכת קשרים חברתיים חדשה ולגיטימית. תקופות שינויים אלו קרו בעיקר במאתיים השנים האחרונות באירופה, במזרח התיכון ובכלל: הלאומיות המודרנית, המעבר לנשק חם, מוסדות שיפוט וחוקות חדשות, ליברליזם ופמיניזם – השינוי התרחש בכל תחומי החיים -  החל מאופי המשטר והמוסדות וכלה בסגנון הלבוש והחינוך. במקומות אחרים, בהם הדרכים הישנות עדיין קיימות – לא התעורר הצורך להמציא מסורת.

אלמנט ה'המצאה' חשוב – ההסטוריה שנהפכה לחלק בלתי נפרד מן הזהות הלאומית, המדינתית או התנועתית היא לא תמיד מה שנשתמר בידע האנשים אלא מה שנבחר, נכתב, צויר והועמד לרשות ההמונים על ידי מי שהתכוון לכך.  מסיבה זו לימוד מודל Invention of Tradition רלוונטי ללימודי האומה המודרנית בהסטוריה – לאומנות, מדינות-לאום, סמלים לאומיים, הסטוריות ונרטיבים – כולם מסתמכים על בסיס של הנדסה חברתית (Social Engineering) שלעתים קרובות מתוכננת ומוכתבת מלמעלה. המודל מאפשר לנו להצביע על בעיות או תהליכים חברתיים שנפתרו – שלא ברור תמיד עצם קיומם. לבסוף, חקירה של המצאת המסורות מאפשרת לנו ללמוד ולהבין כיצד אנשים וקבוצות מסוימות מפרשים את מרכיבי זהותם ואת ההסטוריה.

בפרקים הבאים אדון במדינה התורכית, ואראה כיצד היא מעלה ממעמקי ההסטוריה מסורות מסוימות כדי לספק בסיס חברתי ברמה הלאומית לגישור על פערים עם קבוצות אתניות שנותרו מחוץ לשיח הלאומי הקיים. מודל Invention of Tradition יאפשר לנו להבין מדוע מבקשת המדינה התורכית לאמץ מסורות של מיעוטיה השונים, ולחגוג אותן ברמה הלאומית.

בדרך זו גם נוכל להבין את דרך החשיבה של 'המדינה' – מה היא תופסת כאיום או כהזדמנות – ואת מקום תהליכים אלו ביחסי החוץ של המדינה – כגון הבעיה הכורדית, היחסים המתחדשים עם הרפובליקות התורכיות של מרכז אסיה ושאיפות ההצטרפות לאיחוד האירופי.  הפרקים הבאים יתרכזו בבחינת היחסים בין הרפובליקה התורכית לבין שני מיעוטיה הגדולים ביותר – העלווים והכורדים. אתמקד בשני חגי-מיעוטים הנחגגים כיום ברפובליקה התורכית – חגיגות הנוורוז (NewrozNevruz) הכורדיות ופסטיבל האג'י-בקטאש (Hacı Bektaş) העלווי.




הזהות העלווית ופסטיבל האג'י-בקטאש (Hacı Bektaş)


רקע הסטורי

העלווים (Aleviler) הנם הקהילה הדתית השנייה בגודלה בתורכיה (לאחר המוסלמים הסונים) ומספרם נע בין 10-15 מליון אנשים, המהווים כ-15-20% מכלל האוכלוסיה. רוב העלווים הנם תורכים מבחינה אתנית ולשונית, וכ-51 מהם כורדים(כ-25% מכלל הכורדים). עם זאת, אין בנמצא נתונים מדויקים לגבי המספר האמיתי של העלווים בחברה התורכית, בעיקר בגלל השפעת מדיניות האסימלציה בימי האמפריה העות'מנית והרפובליקה הראשונה, ובגלל נטייתם של העלווים להסתיר את זהותם מחמת לחצים פוליטיים וחברתיים.

מבחינה דתית, נהוג להציע כי העלווים מהווים נצר לקהילות הטרודוכסיות שמוצאן בפרובינציות האנטוליות של האמפריה העות'מנית. במקביל להטמעת האסלאם הסוני(חנפי) באמפריה העות'מנית במאה השש-עשרה, התפתחה אצל קהילות העלווים דת גמישה וטולרנטית, המערבת אסלאם עממי, סופיזם, שיעה ואמונות תורכיות, נוצריות ומקומיות שונות. אמונותיהם ומנהגיהם שונים מקהילה לקהילה, בעיקר לאור ההפרדה הגאוגרפית בין הקהילות, אולם ניתן למצוא קווי יסוד משותפים בין רוב הקבוצות שמגדירות עצמן כ'עלווים' – כך למשל שימשה דמותו האגדית של האג'י בקטאש (Hacı Bektaş) כהשראה ליצירת מספר רב של קהילות ברחבי אנטוליה, ואומצה על-ידי קבוצות רבות נוספות.  מבחינת האסלאם הסוני, העלווים סווגו ככופרים וכלא-מוסלמים, או במקרה הטוב כסוטים מן האסלאם הנכון. כתוצאה מכך  היו חשופים העלווים לאפליה בימי האמפריה העות'מנית ונתפסו כטפשים, בלתי-מלומדים וחסרי מוסר.


העלווים ברפובליקה התורכית

הקמת הרפובליקה התורכית והמהפכה בהגדרת הזהות הלאומית-תורכית החדשה התקבלו בברכה על ידי העלווים, והיוו מבחינתם אלטרנטיבה משמעותית לתאוקרטיה הדתית העות'מנית ולרעיונות הפאן-אסלאם בתקופת שלטונו של עבדול חמיד השני. ביטול הח'ליפות ותהליכי החילון ברפובליקה טיפחו בקרב העלווים תקוות שהנה סוף-סוף יוכלו להיות אזרחים שווי-זכויות, וכי האפלייה נגדם נגמרה לתמיד. האיסורים על פעילות דתית ופעילות המסדרים (טאריקאת) חלו גם על העלווים, אולם השפיעו עליהם פחות מאחר ודתם לא הייתה מוחצנת מלכתחילה – הטקסים המשיכו להתקיים בבתים ובסתר, ומבחינתם לא נצרכו כל שינויים או הסתגלות לניהול חיי דת ותרבות שונים מבעבר.

המעבר למשטר רב-מפלגתי ועלייתה של המפלגה הדמוקרטית לשלטון (1950) החלו להניע תהליך של חזרת האסלאם הסוני באופן הנראה לעין בחברה התורכית. השינוי החשוב ביותר בתקופה זו הוא השימוש החוזר באסלאם כאלמנט לגיטימי בפוליטיקה. העלווים נשארו מזוהים עם המפלגה הרפובליקנית (CHP) באופוזיציה ועם רעיונות הכמאליזם. תהליכי הגירה מאסיביים של עלווים בשנות ה-60 וה-70 מהכפרים הנידחים של אנטוליה לערים הגדולות בתורכיה ולמערב אירופה, בעיקר מסיבות כלכליות ופוליטיות, החלו לגבש רעיונות חדשים בקרב האוכלוסיה העלווית – המסגרת החברתית החדשה, חינוך מערבי, וצמיחת מעמד הביניים הביאו בתורם להתפתחות מוסדית-עלווית חדשה – התפתחות זו מוגדרת לעתים כ'תחייה העלווית'.

צ'אמוראולו (Çamuroğlu)  מבחין בשלושה תהליכים עיקריים שתרמו לתחייה המחודשת ולגיבוש מחדש של הקהילות העלוויות:

התהליך הראשון הוא תהליך התמוטטות הגוש הסוציאליסטי והקומוניזם במזרח אירופה, בסוף שנות השמונים. 'סוציאליזם', שהיווה במשך כשני עשורים את הבסיס הרעיוני לתנועות השמאל התורכיות, ובינהן גם עלווים רבים, איבד את חשיבותו ומרכזיותו. בעקבות כך החלו רבים מהעלווים לנסות להגדיר את רעיונותיהם מחדש – כך התפתחו רעיונות של אידאלוגיה עלווית, המדגישה את ערכי המוסר, הסובלנות והחברה – כתחליף לסוציאליזם הישן.

שנית, תהליך עליית האסלאם הפונדמליסטי, או ליתר דיוק האסלאם הפוליטי בתורכיה. לאחר ההפיכה של 1980 תהליך זה תפס תאוצה: הוקמה מועצת בטחון לאומית חדשה (MGK) שדחפה מידה מסוימת של 'אסלאם מתון', כהגדרתה, במטרה להתמודד עם השפעות ה'שמאל' ונטיות הבדלנות של התנועה הכורדית. ההתפתחות הגדולה בארגון העלווי בשנים אלו אולי באה כתגובה אינסטיקטיבית-הגנתית של העלווים כנגד עליית האסלאם, תהליך שהושפע גם מן המהפכה הפונדמליסטית באיראן מספר שנים לפני כן. תקריות אלימות נגד עלווים בשנות ה-90 העמיקו את הפער בחברה התורכית והגדילו את הנטייה להתארגנות ואחדות פוליטית-עלווית.

שלישית, למאבק הלאומי הכורדי יש חשיבות גדולה בגיבוש הזהות העלווית במחצית השנייה של המאה העשרים. כאמור, 51 מן העלווים הנם כורדים, והמאבק הלאומי השפיע על קהילות כל המיעוטים ברפובליקה. העלווים דווקא משמשים כגורם ממתן, ומדגישים את המדינה והנאמנות לרפובליקה. הדת העלווית שקוראת לסובלנות ולפשרה נתפסה בשלב מאוחר יותר גם על ידי המדינה כמעין איזון, ביטוח ודוגמא לאופן בו מיעוט צריך לתפקד ברפובליקה.

תהליך זה, של 'תחיית העלוויות' או הגיבוש מחדש של הזהות העלווית, קיבל עוד תפנית בלתי צפויה בסוף שנות התשעים עם הזדהותם עם המאבק לחילוניות המדינה, ולהפרדת הדת מן הממשלה וממוסדותיה. אדגים תהליך זה, של הפיכת הזהות העלווית ללגיטימית בחברה התורכית, ולמזוהה עם ערכי הדמוקרטיה והחילוניות, דרך בחינת יחס המדינה לפסטיבל האג'י בקטאש.


פסטיבל האג'י בקטאש (Hacı Bektaş)

"התרבות העלווית-בקטאשית ודרך תפיסתה את התרבות המוסלמית היא הביטוח הטוב ביותר לדמוקרטיה ולחילוניות בארצנו. חילוניות זו היא גם ביטוח לעלווים-בקטאשים ולקהילתם".      
                                                           בולנט אג'וויט (17/8/1999)

האג'י בקטאש היא עיירה מנומנמת רוב ימות השנה במרכז תורכיה, כ-250 ק"מ מזרחה מאנקרה, אולם פעם בשנה בין התאריכים 16-18 באוגוסט היא מתעוררת לחיים ומארחת את הפסטיבל השנתי לזכרו של האג'י בקטאש ולי (Hacı Bektaş Veli), המייסד והמנהיג הרוחני של מסדר הדרווישים בקטאשי – אירוע חשוב ביותר עבור הקהילה העלווית המודרנית. האג'י בקטאש ולי נולד בנישאפור שבאיראן במאה ה-13, קיבץ סביבו חסידים ומאמינים וייסד כת דתית ופוליטית ששילבה בתוכה היבטים מסוימים מהאסלאם השיעי והסוני כמו גם מן הנצרות האורתודוכסית. במהלך חייו נדד רבות באנטוליה ולבסוף התיישב בכפר המוכר כיום כהאג'י בקטאש. הפילוסופיה הרוחנית והליברלית של כת הבקטאשי התקבלה בקרב העם ובקרב קבוצות עלוויות רבות, וכיום מגיעים מדי שנה כמאה אלף מאמינים אל קברו הקדוש בזמן הפסטיבל. על אירועי היום הראשון משתלטים בדרך כלל הפוליטיקאים, אך הימים השני והשלישי של הפסטיבל מוקדשים למוזיקה ולמחול.

במחקר שערכה בדרייה פויראז לגבי התפתחות המדיניות הממשלתית והשפעתה על הזהות העלווית דרך סקירת העתונות בנושא פסטיבל האג'י בקטאש, מוצעת חלוקה לשלוש תקופות התייחסות עיקריות:
1980-1975 תקופה של התעלמות מצד הממסד והחברה, ולעתים דיכוי והשפלה.
1990-1985 תקופה בה החלו המפלגות הפוליטיות להבין את הפוטנציאל האלקטורלי  
                  של העלווים, וקידום הזהות העלווית בהדגשה של מוצאם התורכי.
2000-1995 תקופה בה משתנה התפיסה לגבי העלווים, והם מתחילים להתפס כישות
                  דמוקרטית וחילונית חשובה בפוליטיקה ובחברה בתורכית.

בין השנים 1980-1975 וגם בתקופות הקודמות לכך, בוחרת המדינה להתעלם מקיום הזהות העלווית. בתקופה זו לא מופיע סיקור של הפסטיבל בעתונות – האזכור היחיד בשנת 1976 בקשר להאג'י בקטאש הוא בהקשר לכח המשטרה הגדול שהוצב שם כדי למנוע מהומות. בעיתון הורייט הוזכר הפסטיבל בדף האחורי אולם לא נמצא שם השימוש במונח 'עלווי' אלא רק תיאור קצר של האג'י בקטאש וציון מוצאו התורכי.  בשנת 1977, מחזה שהופק על ידי עמותת האג'י בקטאש נאסר להצגה בזמן הפסטיבל. כותרות העתונים בתקופה זו מעידות כי נוכחות המדינה בפסטיבל היא בעיקר מסיבות של חשדנות ושמירה על הסדר בעזרת כוחות המשטרה.

בשנים 1990-1985 משתנה היחס אל העלווים ואל פסטיבל האג'י בקטאש. בשנת 1988, לקראת הבחירות המתקרבות, החלו פוליטיקאים להיות מעונינים ומעורבים יותר בפסטיבל, נוכחותם בחגיגות גברה ובעיתונות החלו להופיע כותרות בנוגע ל'קול העלווי'. נמיק כמאל זייבק (Zeybek), שר התרבות וחבר בפרלמנט של אוזל ניכר במאמציו לקדם את הפסטיבל גם ברמה הבינלאומית. בתמיכתו הוקמו קבוצות סמה מסורתיות (ריקוד עלווי-סופי מסורתי) והעיר האג'י בקטאש הוכנסה למסלולי הטיול של קבוצות התיירים המאורגנות בדרך לקפדוקיה. בשנת 1989 ציינה הממשלה לראשונה באופן רשמי את הפסטיבל. מהצהרותיו של זייבק ניכר כי הוא הדגיש את אופיים התורכי של העלווי, אולי במטרה להרחיקם מהבדלנות הכורדית הגוברת במזרח המדינה.  גם שאנקלנד (Shankland) מתאר בספרו את הנוכחות הגבוהה של פוליטיקאים בפסטיבל בשנות התשעים, יחסית לשנים קודמות.  בשנים אלו, אם כן, כבר לא נתפסים העלווים בחשדנות ובחוסר אמון על ידי המשטרה, ובעתונים ובנאומים פוליטיים נראה בבירור כי הפוליטיקאים עבדו קשה בכדי להשיג את התמיכה הפוליטית של הקהילה העלווית.

בשנים 2000-1995 הגיע היחס החיובי לעלווים בכלל, ולפסטיבל האג'י בקטאש בפרט, לשיא. סולימן דמירל, נשיא המדינה, השתתף בפסטיבל בשנת 1995 ונשא דברים בהם הדגיש ושיבח את חשיבות העלווים לאופייה החילוני של המדינה התורכית. בשנת 1997 ניגנה בחגיגות התזמורת הסמפונית הנשיאותית  והגיעו שרים מכל קצוות הקשת הפוליטית. בנאומיהם השתדלו הפוליטיקאים 'לכפר' על טעויות העבר, בייוחד לאור התקריות האנטי עלוויות בתחילת שנות התשעים, והדגישו את המכנה המשותף התורכי והרפובליקאי. נראה כי בתקופה זו התקבלו העלווים כסוג של ביטוח נגד המתנגדים לחילוניות, ובראשם מפלגת הרווחה האסלאמית. פסטיבל האג'י בקטאש ונאומי השרים בו הפך להיות בשנים אלו מעוז החילוניות ואופיה המערבי של הרפובליקה התורכית.


האג'י בקטאש כ'המצאה של מסורת'

נוכחנו, אם כן, כי במהלך עשרים השנים האחרונות של המאה העשרים השתנה יחסה של המדינה לחגיגות האג'י בקטאש. אם במהלך רוב ימיה של הרפובליקה התעלמה הממשלה מן הזהות העלווית ומן המנהגים הקשורים אליה, הרי לקראת סוף המאה הופכים העלווים לקהילה מחוזרת על ידי הפוליטיקאים, וגישתה של המדינה כלפיהם התרככה משמעותית. כתוצאה מכך עלתה גם הלגיטימיות של העלווים בחברה התורכית, וכיום נראית פריחה בספרות ובמוסיקה העלווית, בערוצי טלוויזיה, רדיו ועתונים, כמו גם בעבודות אקדמיות רבות בנושא.

ניתן להבחין בשני תהליכים מקבילים וחופפים שגרמו להתקרבות או לפריחה מחודשת זו ביחסים בין העלווים למדינה התורכית. שני תהליכים אלו קשורים לעליית האסלאם הפוליטי בשנות השמונים, החל מן 'הסינטזה התורכו-אסלאמית' ועד לעליית מפלגת הרווחה בראשות ארבקאן (Erbakan). מחד אולצו העלווים לגבש זהות חדשה ונפרדת, מאחר ולא מצאו את מקומם בשיח האסלאמי החדש שנוצר, ומאידך זהות חדשה וחילונית זו אומצה על ידי המפלגות הפוליטיות בתגובה לעליית המפלגות האסלאמיות הפוליטיות בשנות התשעים. לדעת פויראז, נציגי המדינה שהגיעו לפסטיבל האג'י בקטאש ביקשו להדגיש את המוצא התורכי של העלווים, ולבנות את התדמית הציבורית המאמצת את העלווים כשותפים במדינה ובאופייה החילוני והדמוקרטי.

'אימוץ' העלווים ברמות מסוימות אל תוך השיח הלאומי, כמו גם 'אימוץ' חגיגותיהם, מתאימים לדגם של 'המצאה של מסורת' ומטרתם סוציאליזציה ואינטגרציה של מיעוט בתוך המדינה. המדינה התורכית 'נבגדה' תחילה על ידי הבדלנים הכורדים, ואחר כך גם על ידי האסלאם הרדיקלי – וברצונה למנוע מקבוצות נוספות לצאת מן השיח הלאומי, ולכן העדיפה לאמץ ולקרב את העלווים אל הזרם המרכזי. אימוץ זה עזר גם לבדל את העלווים מן המאבק הכורדי המתמשך, ושרת בין היתר גם את האינטרסים של המפלגות החילוניות בפרלמנט התורכי.



הזהות הכורדית ופסטיבל הנוורוז (Nevruz ; Newruz)


רקע הסטורי

הכורדים הנם קבוצה אתנית, שבניה מרוכזים בחבל ארץ שנקרא כורדיסטאן, המשתרע על פני כ-200,000 קמ"ר על חלק משטחן של המדינות אירן, עירק, סוריה ותורכיה. מספרם הכולל מוערך בין 25-30 מליון נפשות, והם בין הקבוצות האתניות הגדולות בעולם להן אין טריטוריה עצמאית. כחצי מכלל הכורדים חיים בגבולות תורכיה ומהווים כיום את קבוצת המיעוט הגדולה ביותר ברפובליקה התורכית המודרנית (כ-20% מהאוכלוסיה). מאז הקמת הרפובליקה מהווים הכורדים אתגר גדול למערכת הפוליטית התורכית והאזורית – סוגיית זכויות המיעוטים והמאבק המזויין של המחתרת הכורדית (PKK) בפרובינציות בדרום מזרח המדינה מהווים מבחינת הרפובליקה את הקונפליקט העיקרי במערכת האזורית מאז שנות השמונים.

 תפוצת הרעיונות הלאומיים לא התפשטה במידה רחבה בקרב הכורדים בימי האמפריה העות'מנית. הכורדים העות'מנים היו מאוגדים במסגרות שבטיות-דתיות עד לימים האחרונים של האמפריה, היו נאמנים לסולטן וסירבו לחלוקה על בסיס אתני. הסיבה המרכזית לכך הייתה הזהות השבטית החזקה שמנעה מהלאומיות הכללית יותר למצוא אחיזה. למרות אמנת סבר (sevres 1920) שדרשה כינון מדינה כורדית עצמאית בדרום מזרח אנטוליה, עדיין נלחמו רבים מהכורדים לצד התורכים כנגד הפולשים הזרים. החלטה זו, להתעלם מן הלאומיות האפשרית שלהם ולהלחם לצד העות'מנים, מראה את חוזק הקשרים הדתיים והשבטיים לעומת הקשרים האתניים בתקופה זו. כשהרפובליקה הכמאליסטית הכריזה על ניתוק מן המורשת העות'מנית והאסלאמית, ועל ביסוס זהות תורכית-אתנית וחילונית במדינה החדשה, נאלצו הכורדים לבחור בין אסימילציה לבין התנגדות.


הכורדים ברפובליקה התורכית

המרד הכורדי הראשון נגד המדיניות הכמאליסטית פרץ בשנת 1925. הרפורמות של אתא-תורכ, שכללו את ביטול הח'ליפות והגבלת האסלאם, בנוסף לצעדים כנגד התבדלות אתנית, שברו את המכנה המשותף הישן בין בין הכורדים לתורכים שהתבסס בעיקר על הדת. בהנהגת שייח בשם סעיד, מרדו מספר שבטים כורדים בשלטון הרפובליקה. אופי המרד היה דתי ואתני – תגובה נגד המדיניות החילונית של המדינה התורכית ורפורמות המודרניזציה של אתא תורכ, והתנגדות למאמצי הרפובליקה ליצור זהות 'תורכית' אחידה. הצבא התורכי הצליח לדכא את המרד במהירות, והשתמש בארועים כמנוף להשליט את הסדר החילוני החדש וכדי לבסס את המשטר גם מבית. עם זאת, הפעולות הצבאיות לא הצליחו להעלים את ההתנגדות הכורדית לרפובליקה – מרד שני פרץ ב-1930 במחוז ארי (Ağrı) ומרד נוסף פרץ בשנים 1938-1937 בדרסים (מחוז Tunceli) – מרידות אלו היו חשובות פחות מבחינת היקפן יחסית למרד שייח סעיד, אולם הן מצביעות על המשך ההתנגדות לצעדים הכמאליסטיים בקרב הכורדים.

המעבר למשטר רב-מפלגתי והחוקה של 1961 שיפרו את מצבם של הכורדים במדינה. החוקה הליברלית אפשרה חופש פוליטי רב יותר, ואת עלייתן של מפלגות סוציאליות חדשות, שהראו עניין בקידום נושאי זכויות האדם והמיעוטים במדינה. בשנות השבעים הוקמו מספר מפלגות כורדיות-סוציאליות, אולם נראה כי התפתחויות אלו לא הצליחו למנוע את הפיכת ה'נושא הכורדי' לבעיה משמעותית בפוליטיקה התורכית עד לימים אלו – תוהו ובוהו פוליטי ואלימות בין קבוצות קיצוניות מימין ומשמאל, שאפיינו את הפוליטיקה התורכית של שנות השבעים, שיחקו תפקיד מכריע בהקצנה  של המפלגות הפוליטיות הכורדיות.

מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) הוקמה בשנת 1977 עם נטייה לשמאל ולדוקטרינות מרקסיסטיות-לניניסטיות, בתוספת לאומנות כורדית. המפלגה הצליחה לבסס את עצמה כארגון חברתי על-שבטי, והציגה את מאבקה כמאבק מעמדי בין העושקים(המדינה התורכית) לבין העשוקים (הכורדים בדרום-מזרח המדינה). המשטר הצבאי שלאחר הפיכת 1980, שהביא בעקבותיו הקשחה של המדיניות הממשלתית בנושא זכויות אדם בכלל, וביחס למיעוט הכורדי בפרט, הביא להקצנה נוספת בקרב המפלגות הכורדיות. הסנתזה התורכו-אסלאמית, שנועדה לאזן ולמתן את השמאל בעזרת האסלאם המתון, לא הצליחה לעצור את הפופולריות הגואה של ה-PKK. המחתרת החלה לתקוף מטרות צבאיות ואזרחיות בדרום-מזרח המדינה, וקראה תגר על הריבונות התורכית. בתגובה נקט הצבא בשורה של פעולות צבאיות ובנסיונות להקים מיליציות-נגד-כורדיות כדי להלחם במחתרות השונות.

נסיונות ההתקרבות של טורגוט אוזל, בינהם ההכרה בתרבות אתנית-כורדית נפרדת בגבולות המדינה, הצליחו רק במעט לעצור את האלימות הגואה של התנועות הלאומיות הכורדיות, בראשן הPKK-. נפילת הגוש הסוציאליסטי בסוף שנות השמונים העצימה את המעבר של המחתרות מתנועות שמאל לתנועות לאומניות בדלניות. תפיסתו של עבדוללה אוג'לן (Abdullah Öcalan), מנהיג ה-PKK, ב-1999 דיכאה מעט את המאבק, אך לא הצליחה לאורך זמן – לאור הפלישה האמריקאית לעיראק המאבק הכורדי בדרום-מזרח תורכיה רק מתגבר ומתעצם.


חגיגות הנוורוז  (Nevruz ; Newroz)

"לרוב הקהילות החוגגות את ה'נוורוז' יש למעשה מקורות תורכיים. מה שהופך אומה לאומה, ואדם לאדם הוא תרבות. אם תרבויות של עמים שונים יונקות מאותם שורשים, וחולקות אותה הסטוריה, משמעות הדבר היא אחווה ואחדות. גם אם עמים אלו הופרדו בעבר, אין זה משנה דבר, מכיוון שלעמים אלו מה שחשוב הוא העתיד"
                                                                        סולימן דמירל  (21/3/1996)

נוורוז (Nevruz ; Newroz) נחגג באופן מסורתי כראש השנה האיראני-פרסי, המבשר את בוא האביב בסביבות ה-21 למרץ (זהו תאריך הEquinox- – נקודת השיווי של האביב, בה היום והליל שווים באורכם). חג זה נחגג בימי האמפריה העות'מנית, אולם לא נחגג ברפובליקה התורכית בין השנים 1991-1923. מסקירה של העתונים המרכזיים בשנים הראשונות של הרפובליקה, עד לשלהי מלחמת העולם השנייה, מוזכר החג לעתים בהקשר לראש השנה האיראני ולחגיגות של הקהילה האיראנית באסטנבול. בתקופה זו לא קיימת התייחסות לאופי העממי של החג או לאופי פולקלורי כורדי או תורכי מסויים.  בשנות השמונים חזר חג הנוורוז לכותרות העתונים בשתי דרכים שונות -  ראשית נזכר החג והמנהגים המיוחדים לו (לדוגמא הבערת מדורות קהילתיות וקפיצה מעל האש) הנחגגים בעיקר במזרח תורכיה, כמו גם בערים הגדולות בהן ריכוז המהגרים הכורדים ניכר. שנית נזכר החג כתאריך בו בחרה תנועת ה-PKK באופן סמלי לבצע פעולות טרור נגד המדינה התורכית.

תהליך זה של אימוץ הנוורוז כחג לאומי-כורדי החל באופן הדרגתי מאז שנות החמישים עם התגבשות המפלגות הסוציאליות והפעילות הפוליטית הכורדית. נקשרה לחג גם אגדת-עם אודות הפיכה עממית בראשות נפח בשם קווה(Kawa) כנגד שליט עריץ בשם דח'ק(Dehhak). לפי האגדה, ביום הנוורוז הרג קווה את דח'ק ושחרר את העם מעול העריץ האכזר. למרות חשיבות הנוורוז גם בקרב העלווים-בקטאשיים, הפך החג להיות מזוהה מאז שנות השמונים בעיקר עם הזהות הכורדית, כמו גם עם הנסיונות לדכאה. בתקופה זו, המדינה התורכית לא הכירה בלגיטימיות הזהות הכורדית הנפרדת, ומלבד לחימה עקובה מדם בטרור הכורדי, נלחמה המדינה גם נגד כל גילוי של הזהות הכורדית – תרבותית, מסורתית ואפילו לינגואלית. חגיגות הנוורוז היו אסורות על-פי חוק, ובזמן החג עמד הצבא בכוננות עליונה.

בשנות התשעים המוקדמות החלה המדינה לנסות להתפייס ולהשלים עם 'הבעייה הכורדית' כמו גם עם חג הנוורוז. תהליך זה החל עם תקופת נשיאותו של אוזל והמשיך גם בנשיאות דמירל (2000-1993). בתאריך 1991321 נכנס נוורוז לרשימת החגים הלאומיים הרשמיים של הרפובליקה התורכית, בתמיכתו של שר התרבות דאז – נמיק כמאל זייבק (zeybek), שביטא את רצונו כי הנוורוז יביא "אהבה, אחווה וסובלנות לעולם התורכי ולמין האנושי". בצורה זו קיבלה על עצמה המדינה, דרך משרד התרבות, את אימוץ מסורות הנוורוז וחגיגותיו ברחבי המדינה. אימוץ זה קרה בשני מישורים מקבילים – במישור הרטורי התקבל החג על-ידי חוגי השלטון והאליטות ונוכח בהצהרותיהם הרשמיות בכל שהתבטאו בנושא הכורדי או ביחסים עם מרכז אסיה, ובמישור המעשי החלה המדינה לערוך חגיגות נוורוז רשמיות לטובת הציבור.  עם זאת, עדיין נאסר על העם לחגוג מחוץ לחגיגות הרשמיות – תקריות עם הצבא בחגיגות עממיות כאלו בערים ג'יזרה(cizre) ושירנאק(Şırnak) נסתימו בשנת 1992 במהומות, הרוגים ופצועים.  נראה כי אחת הסיבות העיקריות לאימוץ הנוורוז על ידי המדינה היתה הכוונה לנטרל את הלאומנות הכורדית העולה, ובמידה מסוימת לאזן אותה.

למרות ההצהרות הרשמיות כי הנוורוז יביא אחווה חדשה ויקרב בין כורדים לתורכים, הכילו הצהרות אלו סתירה מובנית בתוכנן – העלית התורכית התעקשה להדגיש כי הנוורוז לא שייך לשום קבוצה מסוימת של אנשים, אלא רק נחגג בעבר בחלקים מסוימים של הארץ... בעזרת הפיקוח המדיני על החגיגות הצליחה המדינה 'להפקיע' את החג מידי הכורדים – כך למשל נדחתה בשנת 2000 בקשה של המפלגה הכורדית הדמוקרטית(HADEP) לערוך חגיגות משלהם באסטנבול. הבקשה נדחתה מאחר והשם נוורוז אוית בצורתו הכורדית – Newroz – ומופיע בו עיצור שלא קיים בא"ב התורכי הרשמי.  כמו כן, הדגישו התורכים קשר נוסף של חג הנוורוז לאפוס תורכי קדום בשם ארגנקון(Ergenkon) המתרחש בעמק אגדי במרכז אסיה. לפי אגדה זו, הנוורוז מסמל את היום בו הצליחו השבטים התורכים לצאת מן העמק האגדי ולנדוד למקומות חדשים – מעין מיתוס בריאה קדום המתכתב עם התרחשות הנוורוז באביב.  בתגובה סירבו לעתים הכורדים להשתתף בחגיגות הרשמיות – בשנות התשעים סרב ה-PKK להכיר באימוץ הרשמי של הנוורוז על-ידי המדינה. בשנת 2000 הצהירו במפתיע ראשי הארגון כי הרשות לחגוג את הנוורוז היא "התפתחות קטנה אך משמעותית", אולם בשנת 2004 הודיע אוג'לן באגרת מן הכלא כי "משמעות הנוורוז היא התנגדות לכוחות הרסניים פנימיים וחיצוניים המכוונים כלפי זכות הקיום של העם הכורדי".


נוורוז כ'המצאה של מסורת'

אם כן, מדוע החליטה המדינה התורכית לאמץ את הנוורוז כחג רשמי וכמסורת תורכית? כפי שראינו בפרק התאורטי, סביר להניח ש'המצאת מסורות' תתרחש בזמנים של שינויים מהירים ומהפכניים בחברה, או בזמני משבר בהם עמודי התווך של המדינה הריבונית, כגון ציות, נאמנות ושיתוף פעולה עומדים למבחן. סוף שנות השמונים ושנות התשעים היוו תקופה של תהפוכות רבות במדינה התורכית, ברמה הלאומית כמו גם ברמה הבינלאומית -  המדינה התורכית נאלצה להתמודד עם הלאומנות הכורדית העולה ועם פעולות הטרור מבית, שהיוו אתגר לריבונות התורכית, כמו גם עם הבקורת הבינלאומית הגוברת, בעיקר מאירופה, כלפי היחס למיעוטים במדינה. האימוץ והנסיון למסד את הנוורוז יכולים אם כן להצטייר כאסטרטגיה שפותחה כנגד האתגר של הלאומנית הכורדית העולה, כמו גם כנסיון להתמודד עם הבקורת האירופאית כלפי תורכיה שליוותה מאבק זה.

לאימוץ הנוורוז הייתה גם חשיבות נוספת, עליה לא הרחבתי, והיא חיזוק הקשרים עם הרפובליקות התורכיות החדשות במרכז אסיה – הדגשת מקורו המרכז-אסיאתי של החג, והחגיגות הלאומיות שימשו גם ככלי להדגיש את השורשים המשותפים של המדינות. במלים אחרות, אימוץ הנוורוז עזר בגיבוש מדיניות החוץ של אנקרה ובחיזוק הקשרים עם הרפובליקיות התורכיות החדשות שקמו לאחר התפרקות ברית המועצות.



סיכום

באתר האינטרנט של משרד התרבות והתיירות התורכי, תחת הסעיף 'תרבות', ישנה רשימה ארוכה של חגים, פסטיבלים ומנהגים 'אנטוליים' ו'תורכיים'. לפי המחבר האנונימי, חג הנוורוז מתואר כ'חג שמקורו בלוח-השנה הפרסי הקדום, ומשמעותו תחילת השנה החדשה וראשית האביב'.  המחבר ממשיך לתאר את החג בשמותיו השונים, ואת מופעיו ומנהגיו השונים ברחבי אנטוליה, פרס ומרכז אסיה. בין היתר מתוארים מנהגים מקומיים בקרב היורוק (נוודים תורכמנים בהרי הטאורוס), בקרב העלווים-בקטשיים, ובאזורים גאוגרפיים כמו דיארבקיר ((Diyarbakır, טונג'לי(Tunceli), ואארי(Ağrı). אלו הן למעשה הפרובינציות הכורדיות של דרום-מזרח תורכיה, אולם המונח 'כורדים' לא מופיע לאורך המאמר. למעשה לא מופיע כלל אזכור לכורדים, לזהותם ולשפתם באתר הרשמי של משרד התרבות והתיירות התורכי.

מטרת עבודה זו הייתה לברר את יחסי הגומלין בין המיעוטים לרפובליקה התורכית לאורך ההיסטוריה המודרנית. מתהליך האימוץ של חגים ומנהגים של מיעוטים, ניתן ללמוד על מידת הלגיטימציה שמקבלים מיעוטים אלו מן המדינה לבסס ולבנות את זהותם. ניתן גם ללמוד מכך על דרך החשיבה של המדינה – מה נתפס בעיניה כאיום, ומה נתפס כהזדמנות -
אימוץ וניכוס הנוורוז על-ידי הממשלה התורכית, עד כדי הוצאת המימד האתני-כורדי מן החג, מצביעים על שורש הבעיה הכורדית בתוך המדינה התורכית – ובעיקר על הפחד הממסדי התורכי מקיום זהות בדלנית-כורדית נפרדת, השואפת לעצמאות טריטוריאלית בדרום-מזרח המדינה. לעומת זאת, הצליחה הרפובליקה התורכית לאמץ את הזהות העלווית הליברלית והחילונית, במסגרת השיח הפוליטי-הפנימי של אסלאם מול חילוניות בממשלה ובחברה.

יישום מודל Invention of Tradition ולימודו מאפשרים להצביע על תהליכים פנים-חברתיים ברפובליקה התורכית, כמו גם תהליכים ביחסי החוץ של המדינה. נסיונותיה של ממשלת אוזל, ושל משרד התרבות בראשותו של זייבק בשנות התשעים, להניע תהליכים חברתיים בדרך של אימוץ מנהגי-מיעוטים לזהות התורכית ה'רשמית' ראויים למחקר ולהעמקה נוספת, ומוסיפים נדבך נוסף להבנת החברה והמדינה התורכית במאה העשרים.

על סף המאה העשרים ואחת, ממשיכה הרפובליקה התורכית להתמודד עם זהותה ועם זהות המיעוטים בקרבה. מערכת הבחירות של 2007 וניצחונה החוזר של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) בראשות ארדואן, המקדמת תפיסה אסלאמית מתונה, יגדירו אולי מחדש את הזהות התורכית, ואת יחס החברה למיעוטיה. התחזקות האסלאם הפוליטי בתורכיה תשפיע ללא ספק על מעמד העלווים והחילונים ברפובליקה. המשך נוכחות ארצות הברית בעיראק, וניסיונותיה לביסוס מערכת פוליטית יציבה שם, יהוו גורם מכריע לגורל האזור, ובעיקר לביסוס הכורדים כישות אוטונומית. לבסוף, תהליך קבלתה של תורכיה לאיחוד האירופי, והשפעתו על יחס הממשלה לזכויות המיעוטים, יהווה גם הוא גורם מכריע בעיצוב המציאות התורכית בשנים הקרובות.