הרי פאמיר - הקדמה

לתכנית טיול: טרק בפאמיר \ טיול גיאוגרפי בפאמיר
הרי הפאמיר – גיאוגרפיה 

הרי הפאמיר (Pamir) נמצאים במזרח טג'יקיסטן, ומהווים כמעט חצי משטחה של המדינה ההררית (64,000 קמ"ר , פי 3 מישראל, פי 1.5 משוויץ).  בשטח זה חיים רק כ-210,000 תושבים (המהווים 3% מאוכלוסיית המדינה). השטח המתאים לחקלאות בפאמיר הוא בערך 240 קמ"ר...

גבולם הדרומי של ההרים הוא נהר הפאנג' (Panj), שנקרא בהסטוריה גם אמו-דאריה או אוקסוס (Oxus) וכיום מהווה את הגבול בין טג'יקיסטן לאפגניסטן.

ממזרח נמצאת סין ומצפון גובלים ההרים ברכסי ההרים של קירגיסטן.

בטג'יקיסטן נקרא אזור הפאמיר – GBAO (ראשי תיבות של Gorno Badakhshan Autonomous Oblast) – בתקופה הסובייטית היה המחוז עצמאי לתקופה קצרה, ולאחר מכן סופח לטג'יקיסטן בשנת 1929 כמחוז אוטונומי.

מקור השם פאמיר אינו ברור לחלוטין, כנראה המשמעות היא "מקום מרעה גבוה" ולכך משמשת המילה פאמיר (למעשה מבוטאת פומיר) בפי המקומיים



בגדול ניתן לחלק את הפאמיר לשלושה אזורים עיקריים –

מערב הפאמיר – העמקים המערביים של האזור , ובמרכזם עירת המחוז חורוג (Khorog) – זהו האזור המיושב והפורה יותר, רוב ההתיישבות היא בחלקים הנמוכים של עמקי הנהרות הגדולים (לכל עמק שפה משלו)

מזרח הפאמיר – מחוז מורגאב (Murghab), שרובו מעל גובה 3000 מטרים, מדבר גבוה ונידח, מיושב בעיקר על ידי נוודים קירגיזים (שטח 38,442 קמ"ר, כ-15,000 תושבים)

עמק הוואחאן (Wakhan) – עמק רחב המפריד בין הרי הפאמיר לרכס הינדו-קוש. זהו מקור נהר הפאנג' והגבול הטבעי עם אפגניסטן (למעשה זהו מסדרון גיאוגרפי צר בבעלות אפגניסטן שנועד להוות שטח נייטרלי בין בריטניה לרוסיה בסוף המאה התשע-עשרה).

בתמונה: אגם זארוג' Zarojkul, הרי הפאמיר המרכזיים

האקלים בפאמיר קר ויבש, כמות המשקעים דלה יחסית (כ-130מ"מ גשם בשנה) אך עם זאת ההרים רצופים בקרחונים רבים – הגדולים ביותר באסיה. הפסגות הגבוהות ביותר באזור הן –

1 – פסגת אסמעיל סומוני (Ismail Somoni 7495m) – הפסגה הגבוהה בטג'יקיסטן, ולמעשה בכל ברה"מ לשעבר. נקראה בעבר פסגת "סטלין" (1932-1962) ואחר כך פסגת "קומוניזם" (1962-1998). הטג'יקים קראו לה על שם אסמעיל אבן אחמד, אמיר האמפריה הסמאנית במאה העשירית, וערש הלאומיות הטג'יקית לפי ספרי ההסטוריה המעודכנים.

2 – פסגת אבן סינא (Ibn Sina 7134m) – ידועה יותר כפסגת "לנין" המפורסמת, על הגבול בין טג'יקיסטן לקירגיסטן (ולמעשה נקראה בעבר פסגת קאופמן, על שם מושל טורקסטן הרוסית במאה התשע-עשרה..). נחשבת לקלה יחסית לטיפוס, אך עם זאת הרת סכנות. בשנת 1990 נספו כאן במפולת שלגים 43 מטפסים באחד מהאסונות הגדולים ביותר בהסטוריה של מטפסי ההרים (ביניהם היו הישראלים בני אגור, דבי מלי, גבי מנובלא, ויוקי פרג ז"ל).





שפות בהרי הפאמיר 

שפת הממשל בפאמיר היא היום טג'יקית (ובעבר רוסית) ורוב תושבי המחוז מבינים שפות אלו - ומלמדים אותן קרוא וכתוב במערכת החינוך. עם זאת, בעמקי הפאמיר מדוברות מספר שפות מקומיות, לא-כתובות - שניתן לחלקן גיאוגרפית - לכל עמק יש שפה משלו -בעמק הוואחאן מדברים וואחי (Wakhi) , ברושאן מדברים רושאני (Rushani) וכדומה. שפות אלו שייכות למשפחת השפות האירניות המזרחיות ונקראות "שפות פאמיריות". ניבים דומים מדוברים באפגניסטן ואף במערב סין (סאריקולי Sarikoli).

במזרח הפאמיר מדברים בעיקר קירגיזית, ורוב תושבי המחוז הם צאצאים לנוודים קירגיזים שהתיישבו בטג'יקיסטן לפני קביעת הגבולות הסובייטים. במורגאב (Murghab), בירת המחוז, יש בתי ספר ממשלתיים ששפת הלימוד בהם טג'יקית.

הסיבה המרכזית לריבוי השפות היא כמובן הבידוד הגיאוגרפי של העמקים השונים, שלאורך תקופות ארוכות בהסטוריה היו מנותקים ממרכזי הציוויליזציות של מרכז אסיה והתפתחו באופן אוטונומי וולא קשר לעולם החיצון והפוליטי שמסביבם. ידוע גם על מספר שפות ש"נעלמו" בתקופה המודרנית - כך למשל השפה של עמק וואנצ' - וואנצ'י (Vanchi) כבר לא מדוברת יותר והאנשים עברו לדבר בטג'יקית.

האנתרופולוג הרוסי איוונוב (Ivanow) מחזיק בדעה שכנראה בתקופה קדומה כלשהיא, בעקבות גלי הכיבוש התורכיים והמונגולים, היגרו האוכלוסיות האסמעיליות ממערב טג'יקיסטן ואפגניסטן והתיישבו בשטחי הפאמיר, התערבבו באוכלוסייה המקומית והן אלו שיצרו את הניבים המקומיים.
(על איוונוב זה יש סיפור מעניין - אגא חאן השלישי (סולטן מוחמד שאה) אסף פעם את כל חכמי האסמעילים ואמר להם שסביר להניח שאיוונוב יודע יותר על האסמעילים מכולם יחד..)


לתכנית טיול: טרק בפאמיר \ טיול גיאוגרפי בפאמיר