סיפור מאתיופיה - הזאר שאהבה כבד אדם


הזאר שאהבה כבד אדם
מתוך: "פרשת המכשף הסוציאליסט" \ האמה טומה . מאנגלית: דורי פרנס.


זה התחיל לפני שבוע. וזה כמעט הרג את אשתו. הזאר הייתה חזקה. גברת, אמרו לו. סאפיה שמה, רוח מן הארץ הנוראה של הערבים. בסודן, הזאר החזקה ביותר הייתה ידועה בשם ה"חבשייה", אות לנטייה הסודנית לקשר כל מה שרע ועיקש עם החבשים, האתיופים.

זאר או רוחות, הן נפוצות כמו מגפת רעב באתיופיה הכפרית. הרוח, בין אם מדובר בזכר או בנקבה, מתעקשת משום מה להיכנס לגופן של נשים. כשהיא משתלטת על קורבנה הנשי, זו נוהמת, מייללת, מזמרת, מתפתלת על הרצפה. היא אחוזת דיבוק, אומרים השכנים. אז מכים בדיבּה, הלוא הוא התוף. ולקצב התופים המשתולל, אחוזת הדיבוק רוקדת ומייללת כל הלילה. זה נקרא גם "אדו קבּרה". אחוזת הדיבוק נכנסת לטראנס. יש הבולעות גחלים לוהטים, אחרות שותות בשמים או כל מה שהן מניחות עליו יד, יש השורטות את עצמן בענף בוער. בלי אף סימן על גופן, בלי כאב. הרוח, הזאר, לוקחת לעצמה את האש, את הכאב. אומרים שהזאר ניזונה מאש ומכאב.

האישה שבטראנס מכוסה בשאמה ונשים מקיפות אותה. לפעמים אחת מן המסייעות נדבקת בטראנס, והנהמות והייללות מתעצמות. אחוזת הדיבוק מדברת בלשונות זרות ומוזרות, אך תמיד ישנם מתרגמים. "הזאר רוצה בגדים חדשים", הם אומרים. "היא רוצה שישחטו את הפרה הלבנה", הם עשויים להוסיף. או, אם הזאר הוא זכר: "הוא רוצה שיהרגו מייד את התרנגולת הלבנה ויבשלו אותה בחמאה", וכן הלאה.

אם לא ממלאים את הבקשה, עשויה אחוזת הדיבוק למות. וכך יוצא שהגברים סובלים ממכת הזאר יותר מן הנשים המצויות בטראנס. הם נאלצים להרוג את השוורים או התרנגולות או הכבשים שלהם, או להוציא את חסכונותיהם הזעומים או ללוות כסף כדי לקנות בגדים כפי שנדרש. המעמסה היא כלכלית יותר מאשר רגשית.
בכמה מקומות מסתובב סיפור על בעל מתוסכל שהחל פעם ליילל ולנהום באומרו שהזאר השתלט עליו. והוא – או הזאר – ביקש שישחטו את הפרה האהובה על אשתו. אז האישה היתה צריכה לשאת ולתת עם הבעל\הזאר, והסכימה שלעולם לא תיכנס בעצמה לטראנס ולעולם לא תדרוש ממנו טובות.

על כל פנים, מרבית הבעלים מתייחסים לנושא הזאר בפחד, ונוטים לשתף פעולה עם הרוח יותר מאשר להתגרות בה או להכחיש את קיומה. אומרים שהיו מקרים שבהם אנשי גרילה, הלועגים לדברים כאלה, ירו כדורים ליד הראשים של אחוזות הדיבוק, וכך הבריחו את הזאר אחת ולתמיד, אם כי הם עצמם יסבירו את כל העניין באומרם שהם שמו קץ להצגה של נשים המשתמשות בתחבולות כאלה כדי להשיג בגד חדש או לאכול בשר או עוף.
"מה עליי לעשות?" שאל האיש שסאפיה נכנסה באשתו את חותנתו, שאהבה אותו בערך כמו שאהבה מלריה.

"סאפיה היא רוצחת", אמרה זו בקול סמכותי. "היא מתרגזת בקלות. שמעתי שהיא הרגה נשים רבות בארץ הערבים. אתה צריך להיענות לתביעותיה, למלא את בקשותיה ולהציל את בתי" (לא אשתך אלא בתי).

"מה עוד אני יכול לעשות?" תסכולו נשמע היטב בקולו. "הרגתי את השור החורש שלי, קניתי לה שמלה חדשה, התרנגול האדום הלך. לוויתי כסף וקניתי דבש. אני מרושש. מה עוד היא רוצה?"

"היא בטח רוצה עוד משהו, אחרת הייתה עוזבת את הבת שלי לנפשה", אמרה הזקנה קשת הלב. "שבוע זה הרבה זמן. הבת שלי הולכת ונחלשת".

"תשאלי אותה מה היא רוצה", אמר בייאוש בהצביעו על המיטה שמעבר לווילון. אשתו, הוא שמע, נאנקה ודיברה באיזו שפה זרה.

"צא!" אמרה הזקנה בתקיפות. הוא עזב את הבקתה. מסרים חשובים מן הגברת זאר לעולם אינם ניתנים בנוכחות הבעל.

החותנת יצאה לאחר כחמש עשרה דקות, מייבבת באנפוף, אם כי, כרגיל אצלה, ללא דמעות. הוא חיכה בקוצר רוח.

"זה נורא!" ייללה. "גרוע ממה שחשבתי. סאפיה החליטה לקחת את הבת שלי. אני חייבת למצוא את החכם הגדול דבּו".

החכם הגדול, כפי שקרא לעצמו, או דבּו, שהיה שמו האמיתי, היה איש רזה שהכול התייראו מפניו, ונודע כמי שיש לו כוח להכניע אפילו את הזאר העקשנית ביותר. היה ידוע כי דבּו הכריע רוחות זאר גחמניות וידועות לשמצה כמו אלנקואה וזאהרה, שנהגו לדרוש מקורבנותיהן את הבלתי אפשרי. כשסיים לעשות בהן את מלאכתו, היו רוחות הזאר מתייפחות ומתחננות בפניו שייתן להן לעוף לארצות אחרות בשלום. הבעיה הייתה שדבּו התגורר במרחק רב מאודף ואיש בעצם לא ידע אם הוא נמצא בבית או תר אחר רוחות זאר בארצות רחוקות כדי להכניען.

בּו רחוק", אמר, נרגז. "תגידי לי קודם מה אמרה הזאר".

"אוי, זה נורא! הלוואי שהייתי מתה", ייללה הזקנה בעקשנות. סבלנותו החלה לפקוע.

"מה היא אמרה?" מנימת קולו למדה שהוא מתרגז, ולא היה דבר שפחדה ממנו יותר מאשר לראות את האיש הסבלני הזה מתרגז. היא ראתה זאת פעם אחת, ונדרשו עשרות בני אדם להרגיע אותו.

"היא דורשת כבד טרי", אמרה הזקנה.

"כבד טרי!" הוא היה מופתע, אך גם הוקל לו. "של כבש או של בקר?" הזקנה שתקה אך נעצה בו את עיניה.
"עני לי, אישה", נבח. "נתת את הלשון שלך לזאר?!"

"הלוואי", ענתה, ורצינות דיבורה הפתיעה אותו. "אני אגיד לך איזה סוג היא רוצה. היא רוצה כבד אדם, אדם שחור בלי צלקות על הפנים".

הוא חש כאילו הושלך בבת אחת אל תוך נהר קר. כבד אדם!

"היא רוצה שתהרוג עבד ותביא לה את הכבד", הסבירה הזקנה ללא צורך.

אף שהממשלה הקודמת וגם הנוכחית, המהפכנית, התפארו בכך שהעבדות באתיופיה תמה ונשכחה מזמן, מכירת עבדים וניצול כוח עבודתם המשיכו להתקיים באתיופיה הכפרית. היו עבדים ושפחות, וילדיהם הלכו בדרכם, כולם שחורים וכולם מכונים "באריה" או עבד. באתיופיה הגזענית, שבה הרוב החשיב עצמו כלא-שחור מתוך בורות צרופה, משמעותה הנוספת של המילה "באריה", לבד מעבד, הייתה שחור או כושי, ושימשה כתואר גנאי.

"היא משוגעת", מחה. "אני לא יכול להרוג בן אדם סתם ככה. ולקחת לו את הכבד.." הוא התחלחל מן המחשבה. "זה, זה פשע.. חטא. היא חייבת לבקש משהו אחר או שאני אביא את דבּו".

"אמרת בעצמך שדבּו רחוק", הזכירה לו האישה. "אין הרבה זמן. היא אומרת שהיא רוצה את הכבד הלילה או שהיא תהרוג את הבת שלי".

"הבת שלך היא אשתי!" הוא אמר כקורא תיגר.

"זה בהחלט נכון" אמרה הזקנה בהדגשה.

"את היית רוצה שאני אהרוג עבד, אני מניח?" אמר.

"היא אשתך. אתה יודע מה הכי טוב", התחמקה הזקנה הערמומית, אם כי לא היה לו צל של ספק כי היא רצתה יהרוג את כולם ביחד בתנאי שזה ישרת את בתה.

"אני לא יכול להרוג בן אדם", אמר, יותר לעצמו מאשר לחותנתו.

"אז אשתך תמות", אמרה בפשטות. כמומחית בנעיצת סכין ובזריית מלח על פצע טרי, הוסיפה: "חבל לי רק על בנך שלא נולד. אתה יודע שהוא אמור להיוולד בקרוב, נכון?

שתלך לעזאזל הזקנה הזו, קילל בליבו. הוא התחתן עם אשתו באמצעות שידוך, כמקובל, אך הוא אהב אותה. יתרה מזאת, הוא המתין בשקיקות להולדת בנו (כולם אמרו שזה יהיה בן) אחרי שנים רבות כל כך של אכזבה, שבמהלכן שקל אפילו להתגרש מאשתו ה"עקרה בבירור" (מובן שרק האישה עשויה להיחשד בעקרות באתיופיה הכפרית). וכעת הוא עתיד לאבד הן את אשתו והן את בנו.. הוא חש מרומה, זועם ומיוסר. הוא היה אובד עצות, נטול יכולת החלטה, קרוע בין רתיעתו מפני מה שמבקשים ממנו לבין תשוקתו לראות את אשתו בריאה ושלמה דיה ללדת את בנו שיירש את שמו. הוא רצה להיות לבד, לחשוב בעצמו.

בזמן שהתרחק הצידה, אמרה הזקנה, כמעט בלחש: "ל-אטו אראיה יש עבד עם פנים חלקים". ולפני שהספיק לצעוק עליה, נכנסה בחזרה לתוך הבית.

טוב, אם לומר לכם את האמת, האיש היה באמת מזועזע מבקשת הזאר, אבל כל מי ששמע את הסיפור מאוחר יותר הסיק שמן הסתם לא היה לו שום נסיון במגע עם הרוחות הללו. כשאשתו של הקיסר המנוח, מנן בכבודה ובעצמה, הייתה חולה, דרשה הרוח הצמודה שלהל לבבות אדם כדי להשיב אותה לאיתנה, והמלך, שמנהיגי הארצות המערביות היללו אותו כנאור, לא היסס לצוות על משרתיו המיוחדים להביא את הלבבות. עשרות גופות התגלו ברחובות הרר, כולן תלושות לב. הקיסרית זאודיתו, שהקיסר המנוח הדיח, ויש אומרים הרעיל, נהגה להתרחץ בדם של שחורים כיוון שכך ציוותה הזאר שלה, זאת כדי להאריך את חייה. אני בטוח שאפילו אתם שמעתם שלקיסר המנוח הייתה רוח בשם "קוריט" באגמי בישופטוף שהוא נהג להביא לה נערים צעירים ובתולים כקורבן. איש אחד שסיפרתי לו את המעשה בזאר שרצתה כבד אדם, צחק לדרישה והעיר: "היא כנראה הייתה זאר טירונית, חקיינית זולה. זאר חלשה, הרגילה להשתלט על בני אדם עלובים כמותה".

על כל פנים, האיש המסכן שלנו, שנסיונו עם רוחות זאר כנראה באמת היה דל, כפי שאמרו אחר כך, לא ידע כל זאת. קרביו התהפכו, הוא נקרע לגזרים בין מחשבות חוטאות לבין מצפונו.

מי באמת יכול לדעת כיצד פועלת נפשו של אדם הניצב בפני ברירות מחרידות והחלטות לוחצות? בייחוד כשעל כל העניין מכבידה אהבתו לאשתו ולבנו שטרם נולד? מול בעיה, כזאת, כלום אין המוסר הנוצרי – בייחוד זה שמלמדת הכנסייה הקופטית זעיר-פה זעיר-שם – נסוג מהר שבעתיים מן הדיק-דיק המבוהלת ביותר?  (דיק-דיק – אנטילופה מזרח אפריקנית, בגודל ארנבת).

האיש המוטרד שלנו שקל את חיי אשתו ובנו שטרם נולד כנגד חיי העבד, והאחרון יצא כשידו על התחתונה, כפי שאפשר היה לחזות. בנו של ראס מספין, בעל אדמות שמת במהלך המהפכה, השתמש בעבדים כדי להתאמן בקליעה למטרה: הוא היה קלע מצטיין ובקושי החטיא, ומעולם לא נאסר או ננזף. עבדים הם עבדים, ואפילו הם לא מפקפקים במעמדם הנחות. הכנסייה, המלמדת כי כל בני האדם נבראו שווים, מעולם לא נידתה מישהו בעוון אחזקת עבדים או הריגתם. ייזקף לזכותו של גיבורנו שהוא ידע התחבטויות כלשהן בעניין בשעה שאחרים היו מחליטים ללא היסוס להרוג כל עבד והיו מחשיבים את דרישת הזאר כהגיונית ומעיקה פחות מדרישה לשחוט שור יקר ערך.

ברגע שהגיע להחלטה להרוג עבד, הרים את הכפפה שהשליכה לו הזקנה והתמקד בעבד של אטו אראיה. הוא הכיר את העבד הזה, וזכר כי פניו היו חלקים ולא מעוטרים בצלקות כהרתעה מפני עין הרע או כתרופה לתחלואים. הבעיה, אמר בלבו, היא אדונו. הוא לא ישמח לאבד עבד חסון כל כך, והוא עלול לחפש את הרוצח, ולהחשיב את הרצח כפגיעה בכבודו. ככלות הכל, האדון אחראי למקנהו ולעבדיו.

מוצא אפשרי, במקום להרוג את העבד בסתר, היה לגולל את הבעיה באוזני אטו אראיה ולפצות אותו על העבד בממון. הוא הכיר את אראיה היטב והאמין כי זה יגלה אהדה והבנה. עצור! אמר לעצמו. כיוון שחונך להיות חשדן, אמר לו האינסטינקט לנטוש את קו המחשבה הזה. ומה עם אראיה יסתכסך איתי בעתיד? כלום לא ישתמש בסוד הזה כדי להזיק לי? הוא ויתר על התכנית והחליט בכל זאת להרוג את העבד בסתר.

ברגע שהוא גומר אומר להרוג, האתיופי הוא יצור אימים. ערמומי וחסר רחמים. האיש עקב אחרי העבד, פיתה אותו אל בין השיחים בתואנה כלשהי, דקר אותו למוות, שיסע את בטנו לרווחה בסכין ושלף החוצה את הכבד. משעטף את הכבד בפיסת בד, שטף את ידיו בנחל והביא את הכבד לחותנתו, שייללה בהמיה דקה, שיבחה את מסירותו ואת אומץ לבו ולקחה את הכבד לבקתה שבה שכבה אשתו.

הוא לא שאל מעולם מה קרה לכבד. האם אכלה אותו או קשרה אותו לגופה? מעולם לא שאל ומעולם לא רצה לדעת. אשתו שבה לאיתנה, ועד מהרה ילדה בת, לאכזבתו המרה. לאחר זאת האיש השתנה, הוא נעשה מרוחק, לא שכב יותר עם אשתו, לא נישק את בתו ולא נגע בה, והגביר את צריכת הערק שלו.

אז ככה: הביפור הרגיל עם מוסר ההשכל היה ודאי מביא לכך שהאיש שלנו ישתגע, או שהבת תינשא לעבד כשתגדל, או היה שולח את האיש למנזר. כיוון שהחיים הם החיים, האיש התגבר על התנכרותו עם הזמן, חזר לשכב עם אשתו, למד לאהוב את בתוף הוליד עוד צאצא, הפעם בן, וחי כמו כל איכר אחר שביצע פשע – בשקט ובשלווה.

והזאר? נראה שסאפיה עזבה את האישה, אך אחרת תפסה את מקומה. זו נקראה ציגה, ועל פי הסברה הייתה אתיופית הנשואה לשד או לרוח מוסלמי. ציגה, שלא כסאפיה, הגבילה את דרישותיה לכבשים, תרנגולות ובגדים.

נתקלתי בסיפור הזה כשהכומר שבפניו התוודה האיש לפני מותו סיפר אותו לי ולאשתי. כמרים באתיופיה אינם מקפידים כל כך על שמירת וידויים בסוד, ואף שהם מנסים לעשות זאת בכך שהם מספרים את הסיפור בלי להזכיר שמות, יוצא שאתה מגלה מי הוא הגיבור. סיפור הזאר שאהבה כבד אדם היה אפוא ידוע לאנשים רבים. אני לא בטוח עד היום אם בתו ובנו יודעים על מעשהו של אביהם המנוח. הניחוש שלי הוא שגם לו ידעו, זה לא היה מטריד אותם ביותר. אי אפשר שלא לציית לזאר, ולהרוג עבד זה לא עניין גדול באתיופיה הכפרית. בינינו, כמה אנשים מבצעים פשעים גרועים יותר, כמו לגנוב ולאכול בקר השייך למנזרים?..

לקריאה נוספת על תופעת הזאר:
- טקסים ופולחן - ריפוי הזאר \ ד"ר דבי הרשמן, מסע אחר