הדרכות אתיופיה: שבטי הדרום


דרום אתיופיה והשבטים

הקדמה

לאחר מלחמת אזרחים ארוכה  ונפילת שלטון ה"דרג" הקומוניסטי, עלתה לשלטון באתיופיה בשנת 1991 "חזית השחרור העממית הדמוקרטית" (EPRDF) בראשות מלס זנאווי (Meles Zenawi שנפטר באוגוסט 2012). הממשלה הדמוקרטית החדשה התחייבה לעקרון ההגדרה העצמית של 80 הקבוצות האתניות השונות שמרכיבות את אתיופיה – שינוי חשוב לאחר מאות שנים של שלטון ריכוזי, בדרך כלל של האליטה הנוצרית-אמהרית.

הממשלה החדשה הגדירה מחדש 14 תת-מדינות (States) עם ממשל עצמי שנמצאים תחת השלטון האתיופי הפדרלי המרכזי. בתוך המדינות ניתן חופש לעצמאות מנהלית ולהגדרה אתנית של העמים השונים.

בדרום אתיופיה נוסדה מדינה גדולה בשם The Southern Nations Nationalities Peoples Region  (קצת מורכב לתרגום אז נשאיר אותו ככה..) . למעשה אוחדו במדינה זו חמישה מחוזות שונים, ועיר הבירה של המדינה היא אווסה (Awasa), בצפון המחוז.

האזור עשיר מאוד מבחינה אנושית ותרבותית – מדוברות כאן 45 שפות שונות בקרב עמים שונים – חלקם מונים כמה אלפים וחלקם מאות בודדות (כמו שבט הקארו למשל). אחת הסיבות למגוון זה היא שעמק האומו הוא נקודת מפגש הסטורית בין תרבויות שונות –

- מצפון תרבויות דוברות שפות כושיתיות כמו האורומו (Oromo), הסידאמו (Sidamo) והאדיה (Hadiya) כמו גם שפות שמיות כגון גוראגה (Gurage) ואמהרית (Amahara).
- מדרום תרבויות הדוברות שפות "אומו" (Omotic על שם הנהר) – רוב השבטים של הדרום שייכים לקבוצה זו – האמר (Hamer), ארי (Ari), דיזי (Dizi) ורבים נוספים.
- ממערב תרבויות דוברות שפות נילו-סהרניות (Nilo-Saharan) כגון הסורמה (Surma), מורסי (Mursi), בומי (Bumi) ועוד.

כלכלת האזור מתבססת בעיקר על חקלאות, המהווה יותר מחצי מהתוצר הגולי המקומי. מגדלים כאן בעיקר טף (Tef – דגן אנדמי לאתיופיה ממנו מכינים את האינג'רה המפורסמת), תירס, סורגום (Sorghum - סוג של דורה העמידה באזורים יבשים במיוחד), חיטה ודוחן (Millet).

בין הפירות המענינים שגדלים באזור ניתן למצוא את האינסט (Inset ) הידוע בכינויו העממי "הבננה המדומה" (False Banana) – צמח ממשפחת הבננות שמכינים ממנו מעין קמח המשמש להכנת קוצ'ו (Kocho) – לחם מקומי שאוכלים בדרך כלל ליד ה"קיטפו" (Kitfo – בשר טחון מבושל למחצה – מנה אהובה ונחשבת במטבח האתיופי.. ). צמח האינסט נפוץ ברחבי אפריקה הטרופית, אך רק באתיופיה נמצאים מינים של הצמח הניתנים למאכל ולביות.

לחם קוצ'ו מוגש עם קיטפו
גידול נפוץ נוסף באזור הוא כמובן קפה, שמהווה חלק ניכר מהייצוא החקלאי באתיופיה (60%!!). מוצא הקפה הוא מאתיופיה (אזור "קאפא" Kafa נמצא מערבית לאוואסה) ובאזורים אלו הומצא גם "טקס הקפה" האתיופי המסורתי. קפה גדל באזורים גבוהים חמים (1500-1800 מטרים) עשירים בגשמים – וניתן למצוא אותו גדל באופן טבעי ביערות של דרום מערב אתיופיה – מיני הבר האחרונים בעולם עדיין גדלים כאן, ועד לפני זמן לא רב עדיין היו מלקטים את הגרגרים מן היער.


הפארק הלאומי מאגו (Mago)

2162 ק"מ רבועים של פארק לאומי בדרום מערב אתיופיה – לאורך נהר המאגו, מעט מערבית לג'ינקה (JInka) ומזרחית לנהר האומו. האזור מאופיין בגבעות נמוכות, אך גם הרים מכובדים כמו הר סמית (2528m). נהר המאגו זורם דרומה ונשפך לנהר האומו – הממשיך דרומה לאגם טורקאנה שבקניה.


באזור הפארק יושבים עמים ייחודים ושנים זה מזה – לפחות שבע קבוצות של שבטים המשמרים את אורח חייהם שלא השתנה במשך מאות בשנים:

שבט ארי (Ari) - שוכנים בשטחים הצפוניים של פארק מאגו, צפונה יותר משטחי ה"באנה" באזור קי-אפאר . זהו שבט גדול (כמעט מאה אלף) והטריטוריה שלהם גדולה מאוד ויחסית פוריה – מגדלים קפה ואינסט (בננה מדומה). בדומה לשבט "האמר" הם מדברים שפה אומוטית ויש להם כעשרה דיאלקטים שונים.  נשות הארי לובשות חצאיות העשויות מצמח האינסט וידועות בכישורי הכדרות שלהן. בני השבט עונדים תכשיטים רבים, עגילים ושרשאות.

שבט קויגו (Kwego\Koygu) – שבט קטן בן כמה מאות אנשים, החי בקרבת מפגש הנהרות אומו-מאגו. הם מגדלים דורה (סורגום) ואוספים דבש ופירות בר. אין להם מקנה ואף צדים מעט חיות בר בעזרת נשק ומלכודות. אנשי השבט תלויים בדייג ובנהר למחייתם, ולאור בניית הסכר הגדול על נהר האומו ייתכן והשבט לא ישרוד לאורך זמן בצורה זו. קשורים לשבט קארו ואף מתחתנים איתם לעתים.

שבט באנה (Bena\Banna) – קשורים לשבט ה"האמר"  ולעתים אף נקראים האמר-בנה. ממוקמים מעט צפונה יותר משטחי האמר. מבקרים לרוב בשווקים של ג'ינקה(Jinka) וקי-אפאר (Key Afar). קבוצה יחסית גדולה המונה בין 20-30 אלף. מנהגיהם דומים למנהגי האמר, קישוטים רבים ואף מנהג ההצלפות . מעניין לציין שכמעט 90% מהם מוסלמים ושומרים על חמשת מצוות האיסלאם, בנוסף לשמירתםעל מנהגים ואמונות אפריקאים מקומיים כגון רוחות החיות באבנים ובחפצים. בדומה לנשות ההאמר משקיעות נשות הבאנה זמן רב בתסרוקת – קסדה טבעית של חימר אדום המוטמע בשיער ביחד עם נוצות וקישוטים נוספים.

בת שבט האמר
שבט האמר (Hamer) – יושבים בדרום מזרח מאגו, בקרבת העיירות טורמי ודימקה.  קבוצה יחסית גדולה שמונה היום כחמישים אלף אנשים. יושבים בכפרים וכלכלתם מבוססת על חקלאות של דגנים וכותנה, רעיית בקר, כבשים ועזים. בני השבט מדברים שפה מקומית ("אומוטית") וידועים בחיבתם להתגנדר ולהתקשט, כמו בטקסי ההתבגרות הייחודיים.
בני שבט ההאמר גאים מאוד בתרבותם ובמספר הרב של ראשי הבקר אותם הם מגדלים. הם קשורים תרבותית לשבט ה"בנה" (Bena) מצפון להם, המדברים שפה דומה ומקיימים אף קשרי נישואין עמם.

נשות השבט יפות מאוד, שיערן משוח למעין קסדה של רסטות אדומות ודקות, נוהגות לענוד צמידים על זרועותיהן ושרשראות צמידים צבעוניות. גבן התחתון מצולק ממלקות כתוצאה ממנהג מקומי נפוץ בו הן "מתגרות" במשפחת הגבר שעובר את טקס ההתבגרות (קפיצת השוורים), דוחפות ושרות עד שהגברים מצליפים בהן בענף המשמש כשוט – דבר הגורם לחתכים עמוקים ומדממים, המשאירים את חותמם לכל החיים. לעתים גורמות הנשים אף לזיהום מכוון של הפצע והן מתגאות בצלקות אלו, המוכיחות את נאמנותן.

הגברים מקושטים פחות, למעט בזמן טקס ההתבגרות בו הם מושחים את פניהם בצבעי גיר לבנים - הטקס המשמעותי ביותר של בני השבט הוא קפיצת השוורים. בדרך כלל נערך הטקס בתקופת החורף, לפני העונה הגשומה (פברואר-אפריל) ויכול להימשך מספר ימים. ביום השלישי הנשים משתכרות כדי להתכונן לרצף המלקות הכואב, המסמל את מסירותן לילד שעובר את טקס ההתבגרות. אחר הצהריים מועמדים השוורים בשורה – עד עשרה מהם, ועל הנהר לקפץ מעליהם ערום כביום הייולדו – הלוך וחזור פעמיים (סה"כ 4 "ריצות"). אם הוא מצליח הוא מקבל את הערכת הבוגרים והופך "ראוי" לשאת אישה. היום הטקס הפך ל"תיירותי" ומבויים, ומהתיירים נדרש כסף רב כדי לצפות בו..

שבט קארו (Karo) – יושבים דרומית לשטחי ההאמר, לגדת נהר האומו. מספרם בין 1000-3000. בעבר היו רועי צאן , אך עם הזמן הפכו לעובדי אדמה. קשורים לשונית ותרבותית לשבט "האמר" ומקיימים איתם קשרי מסחר. בני שבט קארו ידועים בקישוטי הפנים שלהם, הצבועים בגיר לבן בוהק במהלך הטקסים השונים אותם הם חוגגים. בנות השבט מצלקות את החזה שלהן על מנת להיות יותר יפות ומושכות. גם הגברים מצלקים את חזם באופן מסורתי, לרוב לאחר שהרגו אויב או חיה גדולה. צלקת זו נעשית בעזרת סכין או להב חד, ואפר משופשף לתוך הצלקות על מנת שיבלטו.

לעתים עונדים בני השבט מסכות ומקשטים את שערם בנוצות. לגברים מותר להינשא למספר נשים – לרוב שתיים או שלוש – כל עוד הם יכולים להרשות לעצמם כלכלית..



 שבט מורסי (Mursi) – זהו השבט ה"פופולרי" ביותר בקרב שבטי נהר האומו, והם ידועים בעיקר בזכות צלחות החמר שהם משחילים לשפתותיהם. הם שוכנים במערב פארק מאגו ולגדות נהר האומו, ובעבר הלא רחו היו נוודים פסטורלים – עם שטחי רעייה שונים בחורף ובקיץ. מספרם  כ-5000 אנשים והם דוברים שפה נילו-סהרנית הקשורה לסורמה. מאחר והם יושבים לגדות הנהר הם עוסקים גם בחקלאות עונתית, בין היתר בגלל הבעיתות של גידול בקר באזורים מוכי זבובי צה-צה. בנוסף הם רודים דבש מכוורות ייחודיות הבנויות מחומרים מקומיים.
בת שבט מורסי

נשות השבט צובעות את פניהן וגופן בלבן, והן אלו שעונדות את "דסקיות השפתיים"- צלחות חמר קטנות המוכנסות לתוך השפה התחתונה – לרוב בגיל 15-16. במהלך השנים מחליפים אותן בדסקיות גדולות יותר – ככל שהדסקית גדולה יותר, כך האישה שווה יותר וראויה יותר לחיתון. משוער שמקור הדסקיות הוא בצורך להטיל מום בנשים כדי לא להיתפס על ידי סוחרי עבדים. למרות חשיבות הדסקיות בתרבות המקומית "מתקשטות" השנים בהן רק בחגים ואירועים, מאחר והן כבדות מאוד ולא נוחות.

גם הגברים של שבט מורסי מתקשטים בצבע לבן ומתהדרים בצלקות ייחודיות. בדומה לשבטים האחרים גם להם יש מבחן בגרות – הם מקבלים מקל גדול המכונה "דונגה" וצריכים להלחם בגבר אחר. המנצח נלקח על ידי הנשים וניתן לו להחליט עם מי יינשא.



הפארק הלאומי אומו (Omo)

גודלו 4068 ק"מ רבוע – ממוקם בדרום מערב אתיופיה, אחד המקומות המרוחקים הנידחים ביותר באתיופיה. עמק נהר האומו מהווה שלוחה מערבית קטנה של השבר הסורי האפריקאי (Rift Valley), וממערבו שוכנת רמה געשית נמוכה – גבעות דירגה (Dirga hills). בתחומי הפארק זורמים מספר נהרות נוספים כגון קיביש (Kibish המהווה את הגבול עם סודאן(, נרוז (Neruz) ודירגה.

העונה הרטובה היא בין מרץ לנובמבר וממוצע הגשם הוא 780 מ"מ לשנה. בחודש אוגוסט מציף נהר האומו את הערבות הנמוכות. בתחומי הפארק חיות רבות אך קשה לעתים למצוא אותן: יענים, ג'ירפות, צבועים, אנטילופות ואפילו נמרים ואריות. בקרבת הנהר נמצאים קרוקודילים והיפופוטמים.

שבט סורמה (Suri\Surma) – בעבר היו שבט נוודים, היום הם יושבי קבע בכפרים ומגדלים בעיקר דורה ותירס, אך עדיין משמרים במסורת ובתרבות את אידאל הנוודים רועי הבקר. שמם ידוע לשמצה כמחרחרי ריב ומלחמה וקרבות טריטוריאלים. בעקבות הגידול באוכלוסין מתעוררים לעתים קרבות בינם לבין בני שבט הבומי שמדרום לשטחיהם. שמות המקומות בעמק האומו הם לרוב בשפת הסורמה – עובדה המעידה על שליטתם באזור בעבר הרחוק. היום מרוכזים שטחיהם בעיקר במערב פארק האומו, ובשטחי נהר הקיביש. בין היתר מתפרנסים בני השבט מציד ומכריית דבש-בר.

שבט הסורמה מורכב משלוש תת-קבוצות: צ'אי (Chai), טירמה (Tirma) ו-באלה (Bale). לכל קבוצה מיקום גיאורפי נפרד. סה"כ מונה השבט כארבעים אלף איש. שפתם היא נילו-סהרנית.

בדומה לבני המורסי, ידועים בני הסורמה בקרבות המקלות שלהם – בכל קרב מצטיידים הלוחמים במקלות ארוכים ואוחזים בקצוותיהם, כדי להגביר את עצמת המכה. כל "שחקן" מכה ביריבו במטרה להפילו לרצפה ולהוציאו מהמשחק. המשתתפים הם כמובן הגברים הלא נשואים. המנצח נישא על גבי פלטפורמת עץ אל עבר קבוצת הבנות שבתורן מחליטות מי מהן תציע לו את ידה. לעתים השתתפות בקרבות המקלות יותר חשובה מלנצח בהם – הגברים צובעים את פניהם בגיר לבן ומקבלים כבוד רב בכפר. נשות הסורמה עונדות את דסקיות השפתיים, בדומה לבנות שבט מורסי.

בני הסורמה ידועים גם בחיבתם לשתיית דם טרי – לשם כך הם פותחים חתך צר בצוואר פרותיהם ומנקזים את הדם לכלי קיבול. "חליבה" זו יכולה להערך פעם בחודש, ונהוגה בחודשי הקיץ כשלפרות אין חלב.


שבט בומי (Bumi/Nyangatom) – יושבים בשטחים הדרומיים של פארק האומו, ועיקר עיסוקם ברעיית בקר. מספרם כ-6000 והם דוברים שפה נילו-סהרנית ייחודית להם. לעתים מעבדים בניהשבט את האדמה בצורה עונתית – שתילה לאחר העונה הגשומה בשטחי ההצפה של הנהר.  גם בני שבט זה ידועים כלוחמים אכזריים ונמצאים במצב "מלחמה" מתמשך עם שבטי הסורמה, קארו והאמר.

בשונה משבטים אחרים נוהגים בני השבט לצוד אף קרוקודילים בנהר. מעבר לכך הם מתפרנסים מציד ומכריית דבש. אנשי השבט מעוטרים בצלקות, לובשים צמידים צבעוניים וחלק מהנשים עונדות את דסקיות השפתיים.


שבט דיזי (Dizi) – יושבים מערבית לבודי, בהרים הנמוכים שבצפון הפארק. הם עוסקים בעיקר בחקלאות של טרסות ושדות קטנים. הם מגדלים בעיקר טף, דורה וקפה. שפתם קשורה למשפחת השפות האומוטיות המקומיות.

שבט בודי (Bodi) – שבט קטן בן כ-3000 אנשים החיים בצפון האזור – מצפון לטריטוריית מורסי, קשורים אתנית לסורמה ולמורסי ועוסקית ברעיית בקר ובחקלאות זעירה. לעתים רבות גברי השבט סובלים מעודף משקל הנובע מצריכה מוגזמת של דבש.. רוב הגברים הולכים ערומים או לובשים רצועת כותנה דקה מסביב למותניהם. לחלק מהנשים יש עיטור הבנוי מחתיכת עץ המוחדרת לתוך סנטרן.


שבט הדורזי (Dorze) יושבים במספר כפרים במעלה הרי גוגה (Guge) כ-40 ק"מ מארבע-מינץ'. הם דוברים שפה אומוטית וגרים בבתים ייחודיים הנראים כמו כוורות דבורים ענקיות. בתים אלו יכולים להגיע לגובה של 12 מטר והחזיק מעמד יותר משישים שנה. הבתים בנויים מבמבוק ומכוסים בצמח האינסט – הבננה המדומה. באזור ההררי נפוצות מאוד נמלי הטרמיטים, שנוהגות לכרסם בבתים, הבנויים כך שניתן להזיז אותם ממקום למקום בתוך מתחמי המגורים. כרסום הטרמיטים בבסיס הבתים הנרקב הוא הסיבה שבונים בתים גבוהים – לאורך השנים הם נעשים נמוכים יותר ויותר..


פנים הבית מחולק לחללים – מטבח ומדורה, חדר שינה, מכלאה לבקר וחדרון להכנת הבירה המקומית. חקלאות הדורזי מתבססת על טבק, ירקות, פירות, צמח האינסט ודגנים שונים.  בנוסף לחקלאות עוסקים הדורזי באריגה וכדרות.
אנשי הדורזי מתכנסים מספר פעמים בשבוע לימי שוק בכפרים דורזי (Dorze) וצ'נצ'ה (Chencha). בשווקים ניתן לראות את הבדים הארוגים הייחודים לאזור.

צמחים מקומיים בשימוש הדורזי -
הבמבו המקומי (נקרא Kerkha) הוא מין ייחודי לאזור הגדל רק מעל לגובה של 2400 מטרים. יכול להגיע לגובה של 6-15 מטרים, ולעובי של זרוע אדם. בצמח משתמשים לעשיית הגגות והבתים, גדרות, רהיטים, סלים ועוד.. מהחלקים הישרים עושים גם חניתות ומקלות הליכה. מהחלקים הדקים מתקינים את מכשירי גלגול החוטים שנועדו לעבודת הטוויה. העלים ניתנים למאכל הפרות, וחלקים מסוימים משמשים אף למאכל אדם.

צמח האינסט (Inset או בננה מדומה) הינו אחד מעמודי התווך של הגידולים באזור. צמח האינסט דומה לבננה, אך יש לו פס אדום דק במרכז העלים – והעץ אינו מניב פרי אכיל. הצמח יכול להגיע עד לגובה של 6-12 מטרים ולמעשה אין זהו עץ אלא שיח גדול. להבדיל מהבננה שמעדיפה מקומות חמים ונמוכים, האינסט גדל בגובה של 2000-3000 מטרים ויכול לעמוד גם בטמפרטורות קרות.

מתוך גזע האינסט מפיקים האתיופים מעין קמח לח, שמשמש אוכל בסיסי במטבח המקומי. כדי להפוך את הקמח לאכיל דרוש תהליך מעט ארוך של "גירוד" הקמח מהגזע, כיסויו בעלים והשארתו לתסיסה של 15-20 ימים. לאחר תהליך ההתססה מוסיפים לחומר תבלינים וקמח נוסף ומתסיסים שוב למספר ימים. בסופו של התהליך מנקזים את הנוזלים ומשתמשים ב"קמח" לאפיית לחם (Kocho) ולהכנת דייסות. העלים עצמם משמשים לאריזת מזון וגם את הלחם אופים בעטיפת עלים.


קונסו (Konso) היא עיירה גדולה הנמצאת כ-90 ק"מ מדרום לארבע מינץ'. באזור מספר כפרים בעלי תרבות ייחודית וכ-50000 תושבים. האזור נקרא גם קונסו-קאראט (Konso-Karat). למרות שהעיר עצמה נראית כמו כל עיר-דרכים מאובקת באתיופיה, הכפרים הסמוכים הם בעלי תרבות ייחודית.

אנשי קונסו ידועים בזכות שיטת חקלאות הטרסות העתיקה שעדיין נראית על גבעות האזור – שיטה זו עוזרת מאוד לשימור הקרקע העליונה והפוריה ומונעת ממנה להסיחף אל המישורים. בטרסות אלו מגדלים דגנים שונים (דוחן, חיטה, תירס, שעורה) כמו גם שעועית, אפונים, בננות, קנה-סוכר, טבק, קפה וירקות שורש כמו תפוחי אדמה ובטטות. אנשי קונסו ידועים גם בהפקת דבש מעצי שיטה בשיטות מסורתיות.

בעבר הרחוק היו בני הקונסו בסיכון כישות פוליטית, ולכן התפתחה באזור תרבות "בטחונית" – כפרים מבוצרים נבנו על ראשי הגבעות, שהכניסה אליהן היא דרך שער צר ומבוך של סמטאות וגדרות.

בשונה משאר עמי האזור נהוגים אנשי קונסו להשתמש הרבה באבן – לבניית הבתים וליצירת כלי עבודה ואחסון. בניית הבתים היא שילוב של עץ ואבן.  אחד המאפיינים התרבותיים הניכרים בקונסו הוא בניית "וואגה" (Waga) לזכר גיבורים או אנשים חשובים בשבט בהלכו לעולמם. אלו הם פסלי עץ המייצגים את חיי המת, ומונחים באזור קברו. הפסלים מתארים את המנוח במרכז, מצידיו נשותיו וידידיו וסמלים המתארים את האויבים שהרג ואת חיות הבר שצד בחייו, כגון אריות או קרוקודילים. בשנת 2011 הוכרזה קונסו כאתר מורשת לאומית בזכות תרבות חומרית זו. "וואגה" רבים נגנבו בשנות התשעים והוברחו מאתיופיה כפריטי אספנים והיום אסור להוציא אותם מהמדינה.




מורינגה (Moringa)
עץ נוסף שנכנס לאחרונה לשימוש אינטנסיבי באזור הוא המורינגה – עץ ירוק עד שמקורו בהימלאיה ההודית והוא גדל היטב בתנאים של מיעוט משקעים וקרקעות דלות בחומרים מזינים. העץ יכול להגיע  לגובה של 7-8 מטרים והוא ידוע ברחבי העולם כבעל ערכים תזונתיים ותכונות מרפא יוצאות דופן, העולים פי כמה וכמה על אלו של נמרבית הצמחים המוכרים לנו. בשנים האחרונות החלו ארגוני "עזרה" מערביים להטמיע את השימוש בעץ במדינות המתפתחות באפריקה ובדרום אמריקה.

לדוגמא – כמות הסידן במורינגה גדלה פי 4 (!) מזו הנמצאת בחלב, כמות הברזל גדולה פי 3 מזו הקיימת בתרד, פי 4 ויטמין A יותר מאשר בגזר ובנוסף יש לו ערכים גבוהים של אשלגן, חלבון, ויטמין E, ויטמין C ועוד.. אוכלים את הזרעים ואת העלים. מהזרעים מופק גם שמן היכול לשמש לבישול ולמאור.  לעלים טעם הדומה לבוטנים ובקונסו נוהגים לבשלם ולהגיש בצמוד ללחם תירס.

למורינגה קרבה גנטית מסויימת לפפאיה. בישראל יש זן יחסית נדיר הנקרא "מורינגה רותמית" הגדל לאורך בקע ים המלח ונקרא כך כי פרחיו דומים לפריחת הרותם. את הצמח ניתן לראות לרוב בנאות מדבר וגם מזרעיו ניתן להפיק שמן.