הדרכות: הכיבוש הרוסי בקווקז

עמי הקווקז תחת הרוסים - הסטוריה קצרה

כתב וערך: מידן וישינסקי 

"נוף מעבר ההרים", מיכאיל לרמונטוב 1837

  פראים הם השבטים החיים שם בעמקים                                                    wild are the tribes of those ravines
 החופש הוא אלוהיהם, מלחמה היא חוקם                                              freedom is their God, their law is war
הם גדלים לתוך אחוות לוחמים נסתרת                                   they grow up among acts of secret brigandage
 מעשים אכזריים ובלתי רגילים                                                                       cruel deeds and unusual deeds
 אין זה פשע להכות באויב                                                                 there is not a crime to strike an enemy
 הידידות שם אמיתית, נקמת הדם אמיתית יותר                                  friendship there is true, but revenge truer
על טוב יענו בטוב, על דם בדם                                                there good is given for good, blood for blood
ושנאה היא אינסופית כמו אהבה                                                             and hatred is as measureless as love

(מתוך: "אסמעיל ביי", מיכאיל לרמונטוב Ismail Bey", Michail lermontov 1832")



הקדמה

לאורך ההסטוריה של ימי הביניים היווה רכס הקווקז גבול טבעי בין האמפריה הרוסית מצפון להרים, לממלכות הפרסיות והתורכיות שמדרום. בתחומי הקווקז ישבו עמים שונים ומשונים והמגוון הרב של טופוגרפיות ואקלימים מסביר הרבה מהמגוון הפוליטי והאתני שמאפיין את האזור מאז ימי קדם: עוד בימי הרומאים התלוננו סוחרים שבלתי אפשרי למצוא מתרגמים לאזורים שונים בקווקז.. הגיאוגרפים הערבים קראו לקווקז "ג'בל אל-ליסאן" (הר השפות). עד לימים אלו מהווה הקווקז בית לעשרות שפות, עמים, דתות, תרבויות חומריות ורוחניות והתפתחויות פוליטיות חדשות לבקרים...
(למידע נוסף - ראו גיאוגרפיה של הקווקז באתר זה)

ראשיתה של המעורבות הרוסית בקווקז הייתה כבר במאה השש-עשרה, בכיבושיו של איוואן הרביעי (הוא "איוואן האיום") שהרחיב את תחומה של רוסיה לקאזאן לסיביר ולאסטראחאן וביסס את שלטון רוסיה לאורך נהר הוולגה עד הים הכספי (חאנות אסטראחאן ששלטה לפנים בשטח שמצפון לים הכספי נכבשה בשנת 1556). איוואן אף התחתן עם נסיכה קווקזית (אחת משמונה נשותיו) ומכאן ואילך, לפחות לפי ההסטוריוגרפיה הרוסית - מתחיל שלטון רוסיה בקווקז.

בתקופת פיוטר הגדול (1682-1724), התרחבה האמפריה הרוסית וייחסה חשיבות רבה לאזור הקווקז ולשליטה במסחר דרך הנמלים של הים הכספי והים השחור - נמלים "חמים" שלא קופאים בחורף הרוסי הקר. הצבאות הרוסים תפסו את הערים דרבנט (Derbent היום בירת דאגסטן) ובאקו (Baku בירת אזרבייג'אן) - שתיהן לחופי הים הכספי. מעט מאוחר יותר השתלטה רוסיה גם על גדות הים השחור - חצי האי קרים ואזור נהר הקובן - ובכך התבססה בחלק גדול מהקווקז.

מתקופה זו ואילך השתנה יחסה של רוסיה לעמי צפון הקווקז והפך לניסיון עיקש להכפיפם לצאר, באמצעים של שוחד לנסיכים ועזרה כלכלית ופוליטית - בנסיון להפיכתם לווסלים של האימפריה. במקביל לכך נבנה קו ביצורים שפלש בהדרגה לשטחי המרעה והמחיה של עמי צפון הקווקז וסיכן את יכולתם להמשיך להתקיים.

בשנת 1783 ביקש המלך הגיאורגי ארקלה השני מהרוסים הנוצרים לעזור לו כנגד הצבאות התורכים והפרסים שאיימו על ממלכתו והמלכה קתרינה ("הגדולה") חתמה איתו על חוזה גיאורגייבסק  שסיפק מעמד של מדינת חסות לגיאורגיה. חיל המצב הרוסי לא עזר הרבה לגיאורגים - בשנת 1795 פלשו הפרסים לגיאורגיה והחריבו את טביליסי וסביבתה.
הרוסים לא חיכו הרבה, ובעקבות מלחמת ירושה מקומית סיפחו את גיאורגיה (המזרחית) לשטחם בשנת 1801 ואת גיאורגיה המערבית (אימרתי) בשנת 1810.

עם זאת, רוב העמים שחיו בהרי הקווקז לא קיבלו את מרות השלטון הרוסי, ונלחמו קרבות מרים ונואשים עם האמפריה במהלך 60 השנים הבאות - עד לסופם המר בסוף המאה התשע-עשרה. מאמר קצר זה ינסה לספר את סיפורם של העמים הקווקזים בתקופה זו.

"הדרך הצבאית הגיאורגית" - מעבר ההרים שחצה את הקווקז המרכזי מהעיירה וולדיקווקז ועד לטביליסי - הבירה המנהלית הרוסית

סוף שושלת בית באגראטיון בגיאורגיה

בשנת 1801 סיפחו הרוסים רשמית את גיאורגיה לממלכתם, והכריזו על ביטול מלוכת משפחת באגראטיון - ששלטו בצורות שונות בממלכה הגיאורגית המזרחית כמעט 1000 שנים. המושל מטעם רוסיה, הנסיך טסיטסיאנוב (גיאורגי בעצמו), החל בתהליך של גירוש כל בית המלוכה לרוסיה.

ב-22 לחודש אפריל, 1803, שלח הנסיך את בא כוחו איוואן פטרוביץ לאזארוב לארמונה של מאריאם, אלמנת המלך, שלפי השמועה תכננה לברוח למעוזי ההרים של חבל חבסורתי שבקווקז ומשם לארגן מרד להחזרת בית המלוכה לשלטון.

לאזארוב מצא אותה יושבת בביתה על הדיוואן, שבעת ילדיה ישנים לצידה על השטיחים. הוא הודיע לה ברשמיות שהיא אסירה ושהוא נשלח ללוות אותה ואת משפחתה לגלות ברוסיה. היא סירבה, וכשהתקרב, שלחה את ידה מתחת לכרית, שלפה את פגיון בעלה דקרה והרגה אותו במקום.

חייליו של לאזארוב נכנסו מייד לחדר ועצרו אותה ואת כל משפחתה. מסופר כי במסע הארוך לרוסיה, לאורך הדרך הצבאית הרוסית (היום עדיין נקראת Georgian military Highway) עמדו עשרות נתיניה לשעבר של הצלכה וחלקו כבוד אחרון לבית המלוכה העתיק של גיאורגיה.

המלכה מאריאם שוכנה במנזר בקרבת העיר וורונז' ומתה בגיל 82, עדיין בגלות במוסקבה.


כיבוש הממלכות והחאנים של האזורים הנמוכים בקווקז 

המגעים הראשונים של האמפריה הרוסית עם הקווקז נוצרו באופן טבעי באזורים הנמוכים: בעמקי הנהרות של צפון הקווקז, בערים שלחופי הים הכספי (דרבנט, באקו), לחופי הים השחור (פוטי, סוחומי), בחאנים ובממלכות של דרום הקווקז - גיאורגיה למשל נכנעה כמעט ללא קרב. החאנים של אזרבייג'אן וארמניה סופחו במסגרת הסכמים עם הפרסים (1828 אמנת טורקמנצ'אי) והעות'מנים (1829 אמנת אדריאנופול).

לרוסים, בתור כח אמפריאלי, היה נוח וטבעי יותר ליצור קשר עם האליטות המקומיות, לחלק טובות הנאה ולכבוש שטחים נרחבים אליהם ניתן לשנע צבאות גדולים.  עד לשנת 1830 הצליחו הרוסים להתבסס בשני צדדיו של רכס הקווקז, לייצב את הגבולות הדרומיים ולהחזיק כוחות גדולים של צבא סדיר בירוואן, טבליסי ובאקו.

מפה - חלוקה טריטוריאלית בין הרוסים עות'מנים לאחר הסכמי אדריאנופול 1829
שימו לב לכתמים הירוקים במפה שמסמלים את האזורים שלא נכבשו בקווקז (דגסטאן, צ'רקסיה, סוונטי)
(חשוב לציין שבתקופה זו אזורים רבים במרכז הקווקז לא באמת היו עדיין תחת שליטה רוסית)
הקוזאקים וקווי הביצורים של צפון הקווקז

על עַרְבוֹת דּוֹן הַשַּׁיָּרָה עוֹבֶרֶת
חֶבֶר קוֹזָקִים פּוֹסֵעַ בַּשְּׁלָגִים
הַרְחֵק, הַרְחֵק שׁוֹטֵף לוֹ, לַמֶּרְחַקִּים שׁוֹטֵף לוֹ
שִׁיר שֶׁל קוֹזָקִים, שִׁיר פֶּרֶא וְיָפֶה

קוֹזָק נָאֶה בְּשִׁיר יָפֶה פּוֹתֵחַ:
"הַי הַיְדָה הַיְדָה! נַפְלִיג לַמֶּרְחַקִּים!" 

(מילים: נתן יהונתן)

הרוסים אמנם הצליחו להשתלט על הארצות הנמוכות, אך העמים העצמאיים שחיו במרכז הרי הקווקז לא נכנעו כלל וכלל. במהלך תחילת המאה ה-19 הקימו הרוסים רשת של כפרים, עמדות הגנה וביצורים - רשת שנתמכה בהעברה ויישוב מחדש של איכרים וקוזאקים באזורי הספר החדשים.

קו ההגנה נועד להגן על גבולות האמפריה, בעיקר מחשש לפשיטות של עמי ההרים, שנהגו לפשוט על האזור, לבזוז ולהרוג ולאחר מכן לברוח חזרה לכפריהם שבהרים (אאולים Ouls). עד לאמצע המאה התשע-עשרה בנו הרוסים רשת של כ-35 מבצרים ועוד עשרות עמדות קטנות לאורך ההרים, מצפון לרכס הקווקז.

הקוזאקים שהתיישבו באזורי הספר אינם ממוצא אתני אחיד - הכינוי "קוזאק" פירושו כנראה "איש חופשי" בשפות סלאביות - ובמקורו מתאר קבוצה גדולה של אנשים, שמקורם באוקראינה ובדרום רוסיה, שעזבו את כפריהם והתיישבו בצורה סמי-צבאית באזורי הספר של רוסיה - בעיקר לאורך דרכי המסחר והנהרות דנייפר, דון, טרק ואפילו אורל. לקוזאקים היה תפקיד מפתח בהתיישבות באזורים הכבושים החדשים של האמפריה הרוסית -בימי קתרינה הגדולה הועברו קוזאקים רבים לגזרת הקווקז, שם הם בנו יישובים מבוצרים (נקראו סטניצה Stanitsa) והיוו את קו ההגנה הראשון כנגד פשיטות עמי הקווקז.

קהילות רבות של קוזאקים ניהלו קשרים ארוכי שנים עם אנשי ההרים, עמדו עימם בקשרי מסחר ואף הפכו דומים להם תרבותית. ההבדל המרכזי היה בדת - בעוד שהקוזאקים היו נוצרים, שבטי ההרים היו ברובם מוסלמים (לא כולם). בין יישובי הקוזאקים הוקמה מערכת של עמדות התראה ומשמר, והאסטרטגיה הכללית הייתה של קו הגנה והתיישבות, בדומה ליישובי הספר במערב ארה"ב.

צילום של סטניצה (כפר-גבול) קוזאקית במאה התשע-עשרה

לוחמה בטרור גרסת המאה ה-19 - הגנרל ירמולוב (Ermolov)

"'קווקז! הרכן את ראש פסגותייך המושלגות. היכנע!ירמולוב מגיע!"  (פושקין)

האיש המרכזי שעיצב את תפיסת הלוחמה והאסטרטגיה הרוסית בקווקז היה אלכסיי פטרוביץ ירמולוב (Алексе́й Петро́вич Ермо́лов) , מפקד הצבא הרוסי בגזרת הקווקז בין השנים 1816-1827. אכזריותו נודעה למרחוק ושנים רבות אחרי עזיבתו את הצבא הרוסי עוד דיברו אנשי ההרים על "יארמול" האכזר ששרף כפרים ורצח משפחות שלמות בפעולות עונשין ברחבי הקווקז. "אני מקווה שהטרור שיעורר באנשים שמי ישמור את על גבולותינו יותר מרשת המצודות שבנינו לאורך הנהרות" הכריז פעם ארמולוב.

אלכסיי פטרוביץ ארמולוב
ירמולוב מונה למושל הקווקז בשיא הקריירה הצבאית שלו, לאחר שרות מוצלח בגזרה המערבית ופיקוד על קרבות בפולין ובאיטליה. הוא ראה עצמו כמפקד אמפריאלי ותיאר את תפקידו כהתמודדות עם הברברים שבשולי האמפריה. בתקופתו נבנתה רשת של ביצורים חדשים וגדולים יותר שמטרתם הייתה להיות עוגן חזק לצבאות הצאר ממנו יוכלו לתקוף חזרה את אנשי ההרים שירדו לפשיטות בעמקים.

בשנת 1818, למשל, הקים עמדה מבוצרת חדשה לגדת נהר הסונג'ה, וקרא לה בשם "המאיימת" - גרוזנאיה (היום Grozny בירת צ'צ'ניה). מהר מאוד הרוויחה העמדה את שמה: מדי ערב ירדו צ'צ'נים מההרים ותקפו את בניית הביצורים. ירמולוב הערמומי "שכח" נשק מחוץ למבצר באחד הלילות, וכשהצ'צנים ירדו לבזוז את השלל פתח עליהם  באש והרג כמאתיים אנשים באותו הערב. בשנים הבאות הקים עמדות נוספות: וונזאפנאיה (Vnezapnaia "הפתעה") ליד הגבול המזרחי של צ'צ'ניה, בורנאיה (Burnaia "סופה") בדגאסטן וחיזוק הכוחות בוולאדיקווקאז (VladiKavkaz "שליט הקווקז") - הבסיס שחלש על מוצאה של הדרך הצבאית לגיאורגיה.

ירמולוב נקט במדיניות חסרת פשרות של תקיפות כפרים, התנקשויות במנהיגי המורדים, חטיפה והרג של משפחותיהם ושריפת יערות וכפרים עד היסוד בתגובות לא-פרופורצינליות במכוון על מנת להרתיע. עדיין מזכירים את שמו בכל פעם שדנים במעורבות של רוסיה בלוחמה בטרור ובמרידות עמים (כמו בצ'צ'ניה או באפגניסטן).

עד לשנת 1822 הצליחה מדיניותו של ירמולוב לבסס את שלטון רוסיה בהרים ולדחוף את קו הביצורים והלוחמה גבוה יותר אל הרי דגאסטן וצ'צ'ניה - שם הייתה עיקר ההתנגדות.

בשנת 1825 עברה רוסיה טלטלה פוליטית - בעקבות מות הצאר אלכסנדר הראשון, פרץ מרד מתוך שורות הצבא שנודע בשם "מרד הדקבריסטים" (על שם חודש דצמבר). המרד בבסיסו היה לאומי ואנטי-ממלכתי אך יד המלוכה הייתה על העליונה והמרד דוכא במהרה. מנהיגי המרד - כולם קצינים שהיו חברים באגודות סתרים "מערביות" - נתלו. שאר המורדים הוגלו לסיביר.

במקביל נפתחה מחדש החזית הדרומית של הקווקז. הצאר החדש ניקולאי הראשון חשש מכוחו הרב של ירמולוב ומקשריו הפוטנציאליים עם מרד הדקרביסטים ופיטר אותו מתפקידו כמפקד הגזרה הדרומית.

משלחת מדעית אירופאית חוצה נהר בקווקז בלווית אנשי ההרים

עמי ההרים בתחילת המאה התשע-עשרה

"עמי הקווקז שונאים אותנו. גירשנו אותם משטחי המרעה המרווחים והחופשיים שלהם. הרסנו את כפריהם, משפחות שלמות הושמדו. ככל שהזמן עובר, הם בורחים עמוק יותר לתוך ההרים, ומשם יוצאים לפשיטות. מה ניתן לעשות עם אנשים אלו?" (פושקין, מסע לארזורום 1829)

מנקודת מבטם של עמי הקווקז, לאורך ההסטוריה לא היו כובשים זרים שהצליחו לאחד את אזור הקווקז תחת שלטון אחד. העמים השונים שבהרים נהנו מעצמאות מקומית, לעתים אפילו עצמאות לכל כפר במרחב המרעה שלו. באזור דגסטאן למשל, היו שליטים מקומיים, אך מעולם לא הייתה להם באמת שליטה אמיתית על אנשי ההרים שמסביבם.

גורם מאחד מרכזי באזור הייתה דת האסלאם - ברוב צפון הקווקז קיבלו העמים המקומיים על עצמם וריאציות שונות של דת האסלאם: בצפון מערב הייתה השפעה של האסלאם הסוני התורכמני - ובעיקר של מסדרי הסופים הנקשבנדים והקאדירים (למשל בצ'צ'ניה). בצפון מזרח (דגאסטן), היו השפעות שיעיות שהגיעו מגלי הכיבושים הפרסיים מדרום.

כבר ב-1785 מרדו המוסלמים הקווקזים בצ'צ'ניה, בראשות השייח מאנצור שהכריז ג'יהאד (או גאזאוות Gazavat בשפות הקווקז) על הכובשים הרוסים והצליח לאחד מסביבו מספר רב של מורדים, אך בסופו של דבר נכשל המרד והשייח נמלט אל שטחי האמפריה העות'מנית.

בשנת 1824 הצליחו הרוסים להגיע לשליטה ישירה בערים ובדרכים המרכזיות בדגסטאן, השתלטו על שטחי המרעה וסחר העבדים, יישבו מחדש קוזאקים ומהגרים רוסים ודחפו את המורדים המקומיים עמוק יותר אל כפרי ההרים (אאול). בתגובה החלה התעוררות פוליטית ודתית בקרב עמי דגסטאן, שבספרות האקדמית מכונה היום "מורידיזם" (Muridism) - מונח שנגזר מהמילה "מוריד" - תלמיד של מסדר סופי, בהנהגת מדריך רוחני וארצי. ברחבי הקווקז נפוץ מאוד בתקופה זו מסדר הנקשבנדים, מסדר סופי שמקורו בבוכרה במאה ה-14 והיה נפוץ גם באמפריה העות'מנית. הנקשקבנדים דגלו בגרסא טהורה של האסלאם, במלחמת קודש ובהנהגת החוק האסלאמי - השריעה - על קהילות המאמינים.

בשנת 1829 קם מנהיג נקשבאנדי בשם גאזי מוחמד אל דגסטאני (Ghazi Muhammad al-Daghestani), איחד את שורות המאמינים והכריז על עצמו כאימאם כל דגסטאן. התנועה בראשותה הצליחה להתפשט ולעשות מעט צרות לשליטה הרוסית, אך בשנת 1832 הצליחו הכוחות הרוסים לרדוף אחר צבאו להרי דגסטאן, לכתר את הכפר גימרי (Gimri) , לסרב לבקשת הכניעה של המנהיג ולהרוג אותו ואת עשרות תומכיו שהתבצרו בכפר.

כבר ב-1830 קם מנהיג חדש לנקשבנדים בשם האמזאת בק (Hamzat Bek). גם הוא הצליח חלקית להשתלט על שטחים בדגסטאן ואפילו לרצוח את משפחת המלוכה האווארית (ששיתפה פעולה עם הרוסים). בשנת 1834 נרצח האמזאת בק בעקבות סכסוכים פנימיים בקרב המורדים (אולי כנקמת דם על רקע רצח משפחת המלוכה)

אחרי האמזאת בק עלה לשלטון המורדים בשנת 1834המנהיג המפורסם מכולם, שהטיל חיתתו על דורות של חיילים רוסים ושמו נחקק לעד על לוח ההסטוריה של צפון הקווקז - האימאם שאמיל.

איור של כיבוש הכפר גימרי - השתלטות הרוסים על המרד ברשות אל דגסטאני
האימאם שאמיל (Imam Shamil)

שאמיל נולד בדגסטאן בשנת 1796 למשפחה אמידה שהייתה קשורה לשושלת המלכים האוואריים. הוא התחנך במסורת האסלאם הסופי הנקשבנדי והיה חבר בחוגים הקרובים שהקיפו את גאזי מוחמד אל-דגסטאני. למעשה, שאמיל היה אחד משני הניצולים היחידים מהמצור על הכפר גימרי (Gimri) - מקרה שנחשב נס וסימן להשגחה אלוהית בקרב מאמיניו.

עם מותו של האמזאת בק נבחר שאמיל להוביל את הטריקה (המסדר) הנקשבנדית בדגסטאן ובצ'צ'ניה, הוא אסף מסביבו לוחמים ואנשי הרים, וניצל תקופה קצרה בה היו הרוסים עסוקים במערב הקווקז (במרד צ'רקסי) ובגזרת הים השחור כדי להתבצר ולהגדיל את השפעתו בדגסטאן. שאמיל הגדיר את מאבקו ברוסים כמלחמת דת, ואף יצר קשרים עם הסולטן העות'מני ועם מוחמד-עלי שליט מצריים, בנסיונו להגדיל את תחום המאבק ולקבל תמיכה מהעולם המוסלמי.

האימאם שאמיל
בינתיים, לאחר חילופי גנרלים בצבא הרוסי, הבין מפקד הצבא החדש, יבגני גולובין (Evgenii Golovin) שהחזית המזרחית של הקווקז הוזנחה - הוא שלח את מפקדו, פאוול גראבה (Pavel Grabe) בראש משלחת צבאית מצויידת היטב אל עבר מצודתו של שאמיל בהרי דאגסטן - אקהולגו (Akhulgu). הם הגיעו לשם בשנת 1839, עוקרים בדרכם יערות שלמים, חוסמים בכך את קווי האספקה והמילוט של אנשי שאמיל.

לאחר מצור ארוך, הסכימו שני הצדדים לדון בתנאי הכניעה של צבאו של שאמיל. הגנרל גראבה דרש משאמיל להפקיד בידיו את בנו בכורו בן השש - ג'מאלאדין - כדי להבטיח שהתנאים יקויימו. לאחר מכן דרש גראבה את כניעה מוחלטת והגלייתם של כל הלוחמים מחוץ לגבולות רוסיה, אך שאמיל התנגד לתנאים אלו. בעקבות זאת פתחו הרוסים במתקפה עקובה מדם שארכה יומיים תמימים. בלילה השני הצליח שאמיל לחמוק אל ההרים, והשאיר את רוב אנשיו למותם. גם בנו נשאר שבוי בידי הרוסים (חזר לידי שאמיל רק ב-1855 בעסקת חילופי שבויים ונפטר כמה שנים לאחר מכן כי לא הצליח להסתגל מחדש לחיי ההרים הקשים).

לאחר המפלה באקהולגו, ברח שאמיל מערבה לכיוון צ'צ'ניה, והחל לפתח משם לוחמת גרילה חדשה ומתוחכמת - שאמיל הבין שלא יוכל להגן על כפרים מבוצרים מפני הצבא הרוסי הגדול, ולכן החל לפתח לוחמה המבוססת על פרשים ואנשי הרים מהירים, שיכלו לארוב לרוסים ביערות ומעברי ההרים, לפגוע בהם בעורף הכפרים ולנתק את דרכי האספקה של הצבאות. בשנת 1843 כבר היה שאמיל בשיא כוחו, הוא הצליח לכבוש עשרות עמדות רוסיות, תפס סוסים ונשק, ועמד בראש צבא מסודר ששלט דה-פקטו  באזורים הגבוהים של צפון הקווקז.

שאמיל הצליח להחזיק מעמד לאורך תקופה ארוכה, וייצב את מעמדו כלוחם הקווקזי האכזר שהצליח להתחמק כל פעם מחדש מהצבא הרוסי הענק. בשנים 1853-1856 הסתבכו הרוסים במלחמה עם העות'מנים בים השחור - מלחמת קרים - בריטניה וצרפת התערבו במלחמה לטובת העות'מנים ואף הצליחו לכבוש את סבסטופול, אך המלחמה לא הוכרעה לחלוטין, ובעקבותיה החליטו במוסקבה להמשיך וללחוץ להכנעת המורדים בקווקז.

בשנים 1858-9 הצליחו הרוסים, בראשות הנסיך אלכסנדר באריאטינסקי (Alexander Bariatinskii) לדחוק את אנשי שאמיל לכפר מבודד בדגסטאן בשם גוניב (Gunib). רבים מלוחמיו של שאמיל נטשו אותו ולבסוף, ב-25 לאוגוסט שנת 1859 הסגיר עצמו שאמיל יחד עם בני משפחתו ועשרות מלוחמיו.

הרוסים, שלא רצו לעשות ממנו "קדוש מעונה", יישבו אותו בפרבר נחמד של מוסקבה ביחד עם בני משפחתו, בתנאים של מאסר בית. שאמיל ישב בגלות ברוסיה 12 שנים, והוא מת בשנת 1871 בעת שעשה את דרכו למקומות הקדושים של מכה.. אחד מבניו של שאמיל, מאומט-שפי, הפך לבירורט במשרד החוץ הרוסי, ובן אחר, גאזי-מהמט, הצטרף ךצבאו של הסולטן העות'מני ואף היה קצין במלחמה רוסיה-תורכיה (1877-78).


מצודת אקהולגו בדגסטאן, בה היה נתון שאמיל במצור בשנת 1839 ואיבד את בנו לשבי הרוסי